ילדות בפריפריה זה להיות כלוא באמצע שום מקום, עד שמגסיים אותך לצבא. זה נשמע כמו ילדות של נער שכיר חרב באפריקה, אבל אם תחשבו על זה זו חווית חיים די משותפת לילדי ישראל. כל הערים הן איזורים תחומים. מסביב לכל עיר יש כביש עוקף, שדות, איזור תעשייה. שממות. לכל עיר יש מעט או הרבה אוטובוסים, והאוטובוסים מגיעים לתל אביב או לירושלים או לחיפה מיד, או דרך כמה ערים נוספות. בערים, בישובים ובקיבוצים, בכפרים, מושבות, עיירות, יש אופק. ואיפה שנגמר האופק, נגמרים הדברים שמותר לעשות, ונגמר האופן בו מותר לחשוב. איך תהיה רופא אם לא היה לך רופא אחד ביישוב? איך תסרב להיות רופא, כשכולם רופאים? איך תהיי עיתונאית אם מימיך לא ראית עיתון? הלחץ של מקום היישוב עלייך, כמו אוסמוזה – הוא מתעבה על החלונות, הוא דוחק אותך עמוק יותר פנימה, או הרחק החוצה. לצאת לתל-אביב זה לפעמים קשה כל כך, ולפעמים בלתי נמנע. אני חושבת שלפחות חצי מהעזיבות לתל-אביב הן סוגים שונים של הגליות, או הפנמות של הגליות.

יש כל מני דרכים לעזוב את תל-אביב, ויש לזה גם כל מני גילאים ושלבים בחיים. יש את העזיבה הפיזית – לקום וללכת. עשיתי את זה, עזבתי לחיפה ב2018 ובכל זאת לא באמת עזבתי. עדיין עבדתי בערוץ 10 ובעיתון הארץ.

יש את העזיבה הרעיונית – לנסות להסתדר בחיים "פרוגרסיביים" בי להשען על החוט השקוף המקשר את העיר הזאת ואת הרעיונות שבה. כלומר, לא לגור שם, לא להתפרנס שם, לא להסתובב עם אנשים משם. להיות משק אוטרקי של יצוריות ב – למשל – חדרה. זו לאו דווקא עזיבה קלה או נוחה (שלי היתה בעל כורחי, אגיע לזה בהמשך הטקסט), והיא מעלה כל מני שאלות על חופש וגבולות החופש. האם תל-אביב היא באמת עיר חופשית? במובנים רבים, כן. זו עיר מקלט לאנשים שנולדו בצד הלא נכון של האורינטציה המינית, לנערות שהיו חכמות מדי למקומות שגדלו בהם, לנערים שהיו עדינים, למי שלא רצו להתחתן ולמי שלא רצו ללמוד את מה שההורים שלהם אמרו להם, או ליהפך, למי שכן רצו ללמוד למרות שאמרו להם ללכת לעבוד במשהו, בכל דבר. לאנשים שרצו לעשות כסף ולחלום בגדול, שהכל היה קטן עליהם, או ההפך – שהכל היה גדול עליהם, והם היו חייבים לנשום שניה אוויר שאף אחד עם קשר דם אליהם לא נשם קודם.

במובנים אחרים תל-אביב היא לא עיר חופשית בכלל. עד כמה שאמירה כזאת יכולה לבטל לחלק מאיתנו את החוויה של הבדידות בילדות ובנעורים, בכל זאת צריך להודות שהחור שגדלת בו הוא גמיש מספיק להכיל אחריויות (תמיד יש הומו אחד לפחות, יש זוג לסביות 100%, יש מישהו משוגע שצועק ברחוב וכולם מכירים, יש איזה רווקה בת 55 שגרה עם אבא שלה וסועדת אותו, יש קצת היפים, ויש כמה פושעים). לעומת זאת בתל-אביב יש קו מאוד ברור שאסור לחצות אותו, והוא במובן מסויים קו התקינות הפוליטית. הגמישות המחשבתית היא לפעמים רק לכאורה. זו עיר דוגמתית, והיא לא דוגמתית סתם ככה. כמו שאמר סלבוי ז'יז'ק על גרטה: אנחנו צריכים את לוחמי החופש שלנו דוגמתיים, אחרת שום דבר לא ייעשה. אני מבינה את זה. גם אני השתתפת במנגנון, גם אני הייתי דוגמתית. מי שרע, רע. מי שטוב, טוב. ביבי (מה זה אומר?) רע, שמאל (מה זה אומר?) טוב. בתורי נאכלתי על ידי אותו מנגנון, ואסור היה לי להעלב, כי זה לא היה אישי ("עם כל הכבוד למיטל שפירו"). זה היה עניין טכני. 

גדלתי בלי לדעת מי אני ומה אני. בזמן שאנשים אחרים שאני מכירה גדלו על ברכיי מסורות ענפות, לי לא היה מישהו גדול ממני שיכול היה להסביר לי. ההורים שלי הגיעו ממדינה שאיננה עוד (בריה"מ), למדינה שאין לנו בה ולו שורש אחד. הרגשנו תמיד יהודים מאוד, אבל ישראלים… פחות. את העשור הראשון בילינו כולנו בהלם, וב2005, בגיל 14, כשכבר הייתי אדם עם תודעה ויכולת חשיבה יחסית עצמאית, אני הייתי אמורה ללמד את הוריי את רזי המקום. מי הם הישראלים. מה הוא העם הזה, שאנחנו יושבים בקרבו, והאם יש לנו מקום בו.

הדרך שלי לתוך הישראליות היתה בתופים רועמים. רציתי פנימה, רציתי להיות חלק. בכל פעם שהיה נדמה לי שזיהיתי מי החזק בחדר, לידו רציתי לעמוד. גיליתי שאני זיקית. אני יכולה לדבר עם כל אחד בכל משלב. הרוב יחשבו קודם כל שאני מתנשאת או טיפשה, אבל בסוף יעבור להם. אין ברירות. לא היה לי רק את עצמי, הייתי צריכה להיות חזקה בשביל המשפחה שלי. רציתי לשלב את כולנו: לסלול דרך עבור אחותי, לשמח את אבא שלי, שנדמה לי תמיד כקורס תחת נטל הקיום, ואת אמי, שויתרה על כל החלומות שלה ומצאה את עצמה, לדבריה, חיה במדבר פינת עזה. היא היתה נגעלת מכל דבר. היא תיעבה את מזג האוויר, את החוסר בתרבות. הייתי ילדה, ולא הצלחתי לרצות אותה. אבל הצורך הזה המשיך לבעור בי. אני צריכה להיות הכי בפנים, הכי בפנים שיש, ולהושיט משם למשפחה שלי יד. עוד לא היה שיח פריבילגיות, אבל כבר אז תיעבתי כל דיבור בסגנון. אין דבר כזה פריבילגיה. כולם סובלים. כל אחד והסבל שלו, וגם לי – שנולדתי באמצע שום מקום, בלי קשרים, בלי ידע, בלי להכיר כלום, עם הורים שלא נמצאים, שאם הייתי צריכה עזרה בשיעורי הבית הייתי מתקשרת ל144 ושואלת את הטלפנית – יש סיכוי שווה לחלוטין להשיג את כל מה שאני רוצה. המשכתי לחשוב ככה גם כשלא התקבלתי ל"במחנה", ליחידות הסרטה, לתפקיד של מאבחנת פסיכוטכנית ולתפקיד של צלמת צבאית, וראיתי במיונים האלו שוב ושוב את אותם הילדים מבתי ספר אחרים, תיכון אלון, עירוני א', תלמה ילין, ויצו חיפה, עוברים ומחייכים ולובשים חולצות של סרטים שגם אני הכרתי וראיתי. עדיין ידעתי שיש לי כשרון אדיר ומשימת חיים. אני נכנסת פנימה ויהי מה. 

מה היה בכל זאת ההבדל ביני לבין כל ילדה שגדלה באותה סביבה שאני גדלתי בה? למה אני רציתי את מה שיש מעבר לאופק של חריש? לא יודעת. אולי לא היה שום הבדל בכלל. עובדה שאני שוב פה, מסתכלת מהחלון שלי ורואה את מפעל גרנות, רכס אמיר, ובלילות כשאני פותחת את החלון אני מריחה את הפרות של האיש המסתורי עם הכובע קובוי שרועה אותן על סוס בלי אוכף בתל זרור.

להיות חריגה או להיות כמו כולם

לא באמת ידעתי מה הם פני הדברים, ומה היא ישראל. בבית לא היה לי אבא או סבא שלחמו במלחמות. כשדוד שלי, דימה פלדמן, נהרג בצבא, זה הרגיש הזוי: אמא שלו לא חיה בישראל, היא לא ידעה שזה החוזה שכל אם ישראלית חותמת עליו. שאולי יקחו לך את הבן בתמורה לזה שאת חיה פה. רציתי להבין יותר, ובכל יום אחרי בית הספר הייתי פותחת את ערוץ הכנסת ורואה באושר את המליאה ואת התכנית זוג או פרט של עמית סגל ונדב פרי. אהבתי את שלי יחימוביץ', וזה נראה לי מספיק. היא העבירה חוק שבזכותו אמא שלי, שעובדה אז ועודנה עובדת במשביר לצרכן, יכלה לשבת על כיסא. אמרתי לאבא שלי שאני אוהבת את שלי, והוא כמעט התפוצץ ולא דיבר איתי שבוע. אני לא יודעת בדיוק ממה הוא פחד. אולי שהוא מגדל בולשוביקית בבית.

בכל זאת, לא הצלחתי להבין באמת שום דבר על ישראל. לא הבנתי אף אחת מהמלחמות, מי היו ראשי הממשלות, הנשיאים, השרים. קבלתי 58 בבגרות באזרחות. אנשים לידי אמרו "שולמית אלוני" ולא ידעתי מי או מה היא, כמו שלא הכרתי בעל פה אפילו שיר אחד של כוורת. בגיל 21 עברתי מיונים להתקבל לבית הספר לעיתונות כותרת, וקבלתי את התשובה הבאה: אין לך אפילו טיפה אחת של ידע כללי, זה כאילו שאת לא יודעת כלום. את תהיי חייבת להשלים את זה, אבל התקבלת. לא הבנתי מה זאת המדינה הזאת, למי היא שייכת, מי מקופח בה, מי סובל. לא ידעתי כלום. 

ידעתי שאני גרה בישוב שכוח אל. ידעתי שאני גרה בחצר האחורית של המדינה. ידעתי שיש דברים כבירים שגדולים ממני ומהמשפחה שלי. עלינו לארץ, לפי מה שסופר לי בבית, "באשמת יעקב קמדי הבן זונה", בחריש אנחנו חיים "באשמת אריק שרון", והסיבה שאין לנו כמעט אוטובוסים לישוב היא שאין לנו ראש מועצה, רק ועדה קרואה עם יו"ר מש"ס. מהמדרכה צמחו עשבים שוטים, הילדים הסתובבו בלי השגחה, ההורים עבדו כפולות, או לא עבדו לעולם, והיו במעקב או בסירוב למעקב של עו"ס. אלו היו פני הדברים. כדי להסביר לעצמי למה אני לא סובלת את כל האנשים בישוב שלי, העניים והנדכאים, אבל בכל זאת שמאלנית, אמרתי לעצמי שאני שונאת אנשים יחידים וקבוצות, אבל אוהבת את הרעיון של אנושות ורוצה לתת ולעזור, כי זה הדבר הנכון. ראיתי בעצמי ילדה שהיא מענטש. היתה לי רשימה בלתי נגמרת של ערכים. למשל: אם אני רוצה עוול, הוא נעשה העוול שלי ועליי לפתור אותו. אם אני מכירה בכוח שלי בסיטואציה, אני לא יכולה לעשות שום דבר למי שהכרתי בו כחלש ממני בסיטואציה. הכללים האלו עזרו לי לצלוח את החיים, אבל התעלמתי מהם בכל פעם שהייתי צריכה להרביץ לילדות קטנות ממני כדי להגן על אחותי.

ביום שבו לימדו אותנו בגילמן (הפקולטה למדעי הרוח באונ' תל אביב) מה זה התקרנפות ידעתי שזה השם של מה שאני מחכה כבר שנים שיקרה לי. הכרתי את המשפט "מי שלא היה קומיניסט אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט אין לו מוח". חיכיתי להתקרנף כמו שנערה מחכה לקבל וסת ראשונה. כשהייתי עושה סטנדאפ, הייתה לי בדיחה כזאת: "עכשיו אני הכי שמאלנית בארץ, אבל ביום שאני אמא – רק ביבי". מבחינתי, זו היתה אמורה להיות הסנונית הראשונה שתבשר על היציאה שלי מעולם הילדים והכניסה שלי לעולם המבוגרים. סבלתי מאוד מהאופי שלי, מהנטייה שלי ל"רדיפה של צדק" (שהיום אני חושבת שזה פשוט זעם על קרבנותי שלא זכתה להתייחסות), לצד העובדה שהרגשתי שאין לי מידע אמיתי על איך הדברים מתנהלים. הייתי צמחונית אדוקה מגיל 10, כדי לכסות את עצמי מכל הכיוונים למקרה של אי-ערכיות. רק כשקראתי את הספר של ג'ונתן ספרן פוייר "לאכול בעלי חיים", וידעתי מספיק על מה באמת חיות עוברות, יכולתי להרפות קצת והעזתי לאכול טונה.

כשעברתי לתל-אביב והתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב גיליתי סוג חדש של שמאלנות. מבית ספר מאוד מיליטנטי ותחרותי לגבי שירות קרבי, הגעתי למקום בו בטקס יום הזכרון הראשון חבריי לספסל הלימודים לא קמו לשיר את ההמנון. אמנם אז לא הבנתי למה הם, לדבריי אז, "משחקים אותה בשביל תשומת לב", אבל היחידה ששחיקה אותה בשביל תשומת לב היתה אני, שקמה לשיר את ההמנון "כמו פשיסטית הזויה". אמנם הייתי שוב במסגרת בה הרגשתי לא שייכת, אבל בכל זאת עבדתי קשה, היו לי המון חברים, וכבר בשנה ג' של התאר עבדתי בטלוזיה בתכנית "היום שהיה" עם גיא זהר, וכתבתי למוסף הארץ כתבות שלא אחת הגיעו לשער. עכשיו זה לא שינה אם אני מרגישה שייכת או לא מרגישה שייכת, יכולתי להכתיב שיח.

בדברים החשובים לי באמת, והקרובים ללבי באמת, שהם הקלה על קרבנות של אונס, התעללויות ופגיעה מינית, עשיתי חייל. הצפתי את הנושאים האלו לתודעה ככל שיכולתי. הבעיה היתה עם שאר הנושאים. פעם בשבוע הייתי צריכה לבוא עם פינה ביקורתית, זו היתה העבודה שלי. שיח הזהויות באותן שנים (2016-2019) היה כל כך עז, שכמעט ואי אפשר היה להגיד שום דבר על אף אחד. להזכירכן, אלו היו שנים בהן אם היית אומרת למשל, שדויד ביטן הוא עבריין, היית צריכה להגיד דיסקליימר על זה שבוודאי הוסלל לעבריינות כי הוא מהפריפריה, וגם, שהוא לא באמת עבריין, ורק לעין אשכנזית וממסדית הוא עבריין, כשלמעשה ברחוב הוא לא עבריין אלא איש שעושה את מעשיו במקום בו הוא מתקיים. כמי שבאה זה עתה מהמפעל הגדול ביותר הקיים בישראל לחשיבה פוסט מודרנית ונאו מרקסיסטית, זה ישב לי בול. נכון, כולנו הוסללנו. הי, אפילו מגדר הוא הסללה. זה היה הפרדוקס שהרגשתי שאני מתקיימת בו: מצד אחד, לשום דבר אין משמעות, הכל פריך, הכל חולף ונזיל, ומצד שני יש איזשהם רעים קונקרטיים וצריך לתפוס אותם להוקיע אותם, ואסור להיות דומים להם לעולם.

במצב הזה, מצאתי שהאנשים היחידים שאני יכולה לרדת עליהם בלי להרגיש שאני עושה משהו רע מבחינת שיח הזהויות הם המתנחלים, כי הם כאילו אשכנזים ומה שהם עושים הוא נטו מאידאולוגיה ולא מהסללה. עשיתי עשרות פינות נגד מתנחלים ונגד מפעל ההתנחליות, למרות שהכרתי את הסרטון של זחאלקה צועק על סתיו שפיר, ולמרות שגדלתי בואדי ערה, ולמרות שלא היה לי באמת מושג מה קורה בהתנחלויות, מה המילים "שטח A שטח B שטח C" אומרות. הייתי אצל ד"ר עפו אגבאריה בבית כי הוא חבר של אבא שלי, אבל לא ידעתי מה זה קלנדיה. לא הבנתי מה היחס שלי לשום דבר מהדברים האלו. פשוט כתבתי עוד ועוד פינות, הופעתי איתן בטלויזיה, וקיוויתי שזה הולך לכיוון טוב. הדבר היחיד שהפסיק את פועלי היה פירוק ערוץ 10. באותה שנה הלכתי לעבוד בידיעות אחרונות בתור עורכת אתר בלייזר (לא המגזין, האתר), מנהלת שיתופי פעולה עסקיים (כותבת הצעות לכתבות פרסומיות ואת הכתבות הפרסומיות עצמן), וכתבתי טור אישי ב"כלכליסט" שחצי מהטורים שלו היו על זה שאני שמחה שיש מגפה. בגלל ענייני אופי שלי (עבודה שוחקת, בעיה עם סמכות ומרות, אי הסכמה להנות משום הישג שהוא) לא הרגשתי סיפוק או שמחה מאף אחד מהדברים האלו, ואז איירתי את משפט נתניהו עבור קשת, פוטרתי מידיעות אחרונות בשל ניגוד עניינים וחטפתי התמוטטות עצבים. 

עשו לי קנסלד על רקע פמיניסטי 

לפני הקורונה ובמהלכה כתבתי יחד עם אמיר הספרי את סדרת הרשת "משודרגות" עבור כללית. הדמות שלי היתה סווט, דמות שפיתחתי במשך תקופה והתבססה על כל מה שכתבתי כאן קודם: אין לי מושג מה זה ישראל. לסווט היו סרטונים שונים בפייסבוק שלי בהם היא אמרה "את מי אתן יותר אוהבות, את השלום רכטר או היוני אינשטיין?", ולעג לשירים של כוורת: "האיש הגוליית הרביץ האיש דויד. גוליית היה ענק, דויד היה קטן", "גור של ציפור קטן יש בשמיים את נשר הוא יאכל את גור ציפור שזה בעצם חייל קטן", וכו'. אחד הפרקים של "משודרגות" כלל פרסומת להליך קוסמטי פלסטי. פמיניסטיות הטוויטר געשו וזעמו, ואני בעידוד כללית רבתי איתן על גבי הפיד. הריב כולו צוטט בכתבה הזאת בוואלה טק. יצא גם טור בהארץ נגד הקמפיין. הקמפיין נגנז וכולם יצאו עליי וכעסו עליי ומחקו אותי כי אני לא פמיניסטית. אף אחד מחבריי מתחום העיסוק שלי, מי שהיו לצדי כמעט עשור, לא עמד לצדי, ואני חטפתי פגיעת אגו גדולה כל כך שנעלמתי לשנתיים פלוס מהאינטרנט. האינטרנט, כזכור לכולנו, מתרחש בתל אביב. או שתל אביב מתרחשת באינטרנט. היינו הך.

אז לשאלה של לעזוב את תל אביב למה ואיך, אני הרגשתי בשנתיים האחרונות שהועזבתי. שזו היתה ספינת תענוגות של מלשינים, אבל שזרקו אותי ממנה. וזה היה משפיל, ומעליב, וכואב. אבל זה היה, וזה היה מדהים. מאז הקמתי את כל הדבר המטורף הזה, ואני סובלת 100% פחות.

לעזוב את תל-אביב ולגלות את ישראל

אני גרה בחדרה מספטמבר. אני שוב פוקדת ברמה היומית את כביש 65. אני שוב אחת עם אנדרטת מג"ב, המונומנט שבישר – הרבה יותר מאשר ארובות חדרה – שהנה הנה אני כמעט בבית. אבל הפעם אני לא בת 4 או 10 או 17. אני בת 31. יש לי רשיון ואני משלמת משכנתא. אני לבד. לא התחתנתי, וגם לא חזרתי לפה כדי שאמא שלי תגדל לי את הילדים, כפי שתמיד הפחידו אותי שיקרה לי כי אני דעתנית מדי, או לא נשית מספיק, או כל דבר שמאיימים בו על נערות. הגלגל הסתובב, הפור נפל, השתחררתי מכבליי הילדות. אני אדם חופשי, אני לא כלואה בנסיון להגשים את החלומות שלי או של המשפחה שלי. 

לא ראיתי חדשות עשרה חודשים, ונכנסתי לעמדה סרבנית לגבי נטילת חלק בכל הקשור לתקשורת. היו לי טריגרים מלראות סדרה אפילו. נגעלתי מהומפייג'ים של עיתונים ברשת. אני חוטפת עצבים ממה שמכונה "הצביעות של השמאל". כל דבר פרוגרסיבי עושה לי עצבים. כשעושים למישהו איזה קנסל קטן בטוויטר, אני חוטפת חום. וזו לא אשמתי. לא רציתי להיות כזאת. באמת. בעל כורחי, בלי שהתכוונתי בשום שלב – המכונה של התקינות הפוליטית בלעה ויקרה אותי. אני הייתי יכולה להשאר החיילת הכי נאמנה של השמאל, היה לי המון מה להפסיד. הייתי יכולה לכתוב כל יום באיזה עיתון שבנט פשיסט, ושלפיד סתם אומר דברים, ושביבי ביביסט ואוכל גלידה ואשתו צורחת על אנשים, ולא יודעת מה. אבל זרקו אותי החוצה, וזה מה שקרה. אני לא כותבת בשום מקום שום דבר על שום פוליטיקאי. אני לא יודעת מי השר של מה עכשיו. גיליתי שאני בחוץ ושאני לא רוצה בכלל פנימה. גיליתי שפתחתי את העיניים שלי פה, בחדרה, ואני מתה לגלות היכן אני נמצאת. 

הבלוג הזה הוא התחלה של מסע אמיתי במדינת ישראל. הטור הבא יהיה סיקור של כנס cpac עם בן שפירו בנמל תל אביב, בו אני אגלה האם באמת התקרנפתי, האם נעשיתי שמרנית, והאם יהיה כיבוד.

תודה רבה לכל מי שקראו עד כאן, ואשמח אם לא תריבו איתי על פוליטיקה כי אני לא יודעת לנהל דיון כזה.

מיטל