ישנו דבר שנקרא כתיבה של הפצע. הכתיבה מזכירה את ההתנהגות של האדם ברגעים בהם המקרה חוזר ונושך אותו אפילו ששייך בודאות לעבר: כפי שהאדם רועד, בוכה, מגמגם, צועק, שותק – כך גם הטקסט יכול להישבר, להיקטע, להאלם פתאום. פסקה תוביל לאחת אחרת, לכאורה לא קשורה. תיתכן חזרתיות של מילים, של משפטים, של פסקאות שלמות. ספר שאני אוהבת, של סופר ש"בוטל" אבל ספרו טוב, אפילו הכיל עמודים חוזרים על כל תוכנם כולו, כדי להדגיש את הרמה בה הגיבור נמצא בbeyond – במקום הזה שמגיעים אליו כשחולמים, כשעושים מדיטציה, כשחוטפים טראומה או פלאשבק, וכשמתים. המקום הזה שהפיזיקה קוראת לו "השדה המאוחד", ושדייויד לינץ' מזמן את כולנו לשוב אליו בכל יום למשך עשרים דקות בבוקר ועוד עשרים דקות בערב, לכיף. ובכן, נדמה לי ששם אנחנו נמצאות/ים, בעיניים פקוחות, דקה אחרי דקה, ביום בלתי נגמר שאין לו התחלה ואין לו סוף ואין בו עבר או עתיד, כבר מעל חודש.

הכתיבה (כך אקרא בהשאלה לדבר הזה, לחיבור לbeyond כשחבל הטבור הוא עט, והדף מואיל בטובו לינוק את החזיונות שלך כדי שתוכלי להתרשם מהם בהמשך) היא בראש ובראשונה – כך תמיד חשבתי ביני לבין עצמי לפחות – מתן עדות. הוכחה. יומנים על גבי יומנים אני מילאתי בחיים שלי, כאילו אני מתכוננת למשפט שייערך בעתיד, ובו יגידו לי – לא נכון, לא קרה לך. לא נכון, לא אמרו לך. לא נכון, לא עשו לך. המחברות והדפים הקשיבו כשאיש לא יכל להקשיב. והאקט עצמו של הכתיבה, יש בו התרוממות נפש כזו גדולה, שרק הוא לבד יכול לרפא, ורק הוא לבד יכול להחליף קהל של 500 איש, ומילה אחת על הדף, אם חורטים אותה בזעם כזה שפרקי היד מלבינים, יכולה לספק אותנו כאילו צרחנו את הנשמה מקצה צוק.

היו כבר רגעים איומים קודמים בהם גילינו שהעולם הוא מקום אפל, ושיש בו רוע וסדיזם, ושאנשים עושים אחד לשני זוועות מחרידות. בזמנו היינו לבד, שמרנו סוד, סבלנו. בכינו. חשבנו שנהרסו לנו החיים. ניסינו כל מני דברים שנוכל לעשות כדי לתקן את עצמנו ולהפוך לחלק מבני האדם ה"רגילים", שלהם "אין בעיות", וכו'. עכשיו אנחנו בזה ביחד. אף אחד פה לא נהיה מוזר וחריג, ליהפך – התאחדנו. אף אחד לא מוקע מאיתנו כי הוא נושא סיפור שלא מתאים – ההפך, אנחנו מצופפות שורות. השנאה מגיעה אלינו מבחוץ, מאוייב קונקרטי, ואי האמונה מגיעה מבחוץ מאחר-גדול קונקרטי. לא צריך להמחיז את האימה הזאת בפנים (שנאה עצמית, הוקאה עצמית, אי-אמונה עצמית וכו). כולנו בזה ביחד, אנחנו ביחד, אנחנו קבוצה.

אם הכתיבה של הפצע היא הבודדה מכל הכתיבות, כזו שברור בה שהחוויה היא אוניברסלית אבל הכותב/ה כלוא/ה בבועה ולעולם לא ירגישו שייכות, הכתיבה שבתוך התופת היא בעיניי קבוצתית, בה כולן יודעות/ים בבירור שהן חלק מדבר אחד, גדול שהוא כל הדברים בו בעת, כמו כשמסובבים את כל הצבעים, ויוצא מהם לבן.

לכתוב כשאת/ה נמצא/ת, פיזית, בתוך המקום הזה שמגיעים אליו כשחולמים, כשעושים מדיטציה, כשחוטפים טראומה או פלאשבק, וכשמתים. איך מדברים – וזה כמעט בלתי אפשרי, כמו בסיוט – תוך כדי הזוועה. איך זועקים בזמן אמת. אולי כמו לעשות חלום צלול בזמן ערות. מעניין אותי לדעת מה הסיפורים שדוגרים בתוכנו. כאלו שקדמו לנו, ומתפרצים דרכנו כאילו כולנו דיו והמציאות דף. מה הצרחות או הגעיות או הלחישות שמקופלות בתוכנו. מה התימלול במורס או בברייל של רעד הצמרמורת הזה שמגיע מהגב עד הברכיים, מה זה אומר במילים. אולי כלום, אולי דממה כזאת, אולי מה ששומע לוויתן. אולי זה מונולוג של 90 שעות. אולי זה כמה מילים מדודות, מן דיבור צה"לי. שתיים,שלוש, ש-גר. אולי אלו קללות. אולי זו זעקת שבר בשפת אמך. אולי השפה היא במגע, או כזאת שיכולה להכתב רק ואך ורק ע"י חרב בחול. אנחנו נצטרך לגלות את זה.

אם כתבתן/ם משהו – תראו. אם חלמתן/ם משהו – שלחו.

אם אתן/ם רוצות/ים לכתוב יחד –

דעו שאני רוצה לפתוח סדנה של הדבר הזה ושהיא מתוך הדבר הזה ואני רוצה לא לדעת שום דבר מראש אלא לחקור. אני רוצה ליצור מרחב שאפשר להיות בו במחשבה שהיא מחשבה של יצירה, שאפשר לכתוב בו. מצידי במקום לכתוב תרקדו ריקוד, אבל הבנתן את הקטע.

אני מדברת על ימי חמישי (אם תהיה הענות גבוהה אפתח עוד יום). 21:00-23:00 עד 15 משתתפות/ים. בכל מפגש אציג סיפור / שיר / רעיון, ויחד נגיב אליו. לאחר מכן יהיה זמן ל-5 אנשים לקרוא פחות או יותר. לא כולן יקריאו בכל מפגש מה שכתבו, אבל בטוח תהיה הזדמנות להקריא בחודש הזה פעם-פעמיים. תהיה גם קבוצת ווטספ בה נקרא ונגיב. 23.11, 30.11, 7.12, 14.12 350 ש"ח ל-4 מפגשים.

להרשמה

אני זוכרת את הערב בו קבלתי מחזור בפעם הראשונה. כל היום היה לי כאב בטן מוזר, לא רגיל. הלכנו להצגה מבית הספר, ובערב כשחזרתי ממנה הלכתי לשירותים וראיתי שזה קרה. שמתי פד ונשכבתי במיטה. חיבקתי את עצמי והרגשתי נורא, כמו באבל. זה היה ברור שקרה לי הרגע משהו גדול, ומשהו רע. עכשיו שום דבר לא ימנע מהאישה הזאת לפרוץ מתוכי.

הנשים שהכרתי וראיתי סביבי לא נראו לי מזהירות. הנערות סביבי נראו סובלות. לא התחברתי לדיבורים על בגדים, איפור, בנים, תכניות ריאליטי. זה נראה לי שטחי ומטומטם. רציתי להיות סופרת, אבל חשבתי שגם כל הסופרות הן נשים מטומטמות, והנחתי שכשאכתוב ספר אני אכתוב אותו בשם בדוי, שם של גבר.

להיות אישה לא היה אטרקטיבי. ככל שהתפתחתי, והגוף שלי התפתח לגוף של אשה, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו. למשוך בנים כדי שיהיו קרובים אליי? ואז אם הם יתקרבו בגלל איך שאני נראית, או שאפשר "להתנשק" איתי, הם יישארו כדי לעשות איתי את כל שאר הדברים שאני רוצה לעשות – לצאת להרפתקאות, לגלות את העולם, להיות אמיצים, לנסוע רחוק, לגלות מי אנחנו.

העולם היה דל. בית הספר, האינטרנט, לנסוע לתל אביב או לחיפה לילדים אחרים שהכרתי. סביב חבורות הבנים היה תמיד מעטה קסם מופלא עבורי, החיים שלהם נראו לי החיים האמיתיים. הם היו הדבר האמיתי, ואני בתור בת הייתי מן גרסא חסרה, גרועה, מקולקלת, של אדם שלם (גבר).

לא התיאשתי לעולם, ועשיתי לעצמי בחדווה רבה חיים של מה שאני החשבתי – אדם אמיתי. יצאתי לכל הרפתקה שרק יכולתי. היתה לי חבורה של חברים מעולים, בנים ובנות. ניגשתי לחיים בצמא ורצון. הכל היה מעניין והכל היה נהדר. אבל לכל מקום הייתי צריכה להיגרר עם הדבר הזה, הבת הזאתי, אני.

מאז שהייתי בת נוער עברו – נניח – 15 שנה פחות או יותר. אני בת 32 בקיצור. ורק השנה יצא לי לפגוש בני ובנות נוער במציאות, במסגרת סדנאות כתיבה שאני מעבירה דרך עיריית ת"א. ואני רואה שיש בנות – לא כולן – אבל יש בנות – שעוברות בדיוק את הדבר הזה שאני עברתי. וזה מתחיל להדאיג אותי מאוד, כי אני מפחדת שאני ובנות דורי הוספנו שמן למדורה הזאת. דיברנו על העוולות שנעשו לנו, מחינו ודרשנו זכויות, וכל הכבוד לנו על זה. אבל הנערות והילדות שמעו את הכל, וזה מילא להן את המוח, ועכשיו אני צריכה לשמוע נערות מחשיבות את הרגע שיטרידו אותך מינית כעוד שלב התפתחותי כמו היום שתקבלי וסת (לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש שמעתי נערה אומרת "עוד לא הוטרדתי…" בטון מתנצל, כאילו זו פריווילגיה אסורה!).

לכן אני לוקחת על עצמי לכתוב, לפחות בפוסט הזה בתוך האינטרנט, אולי זה יגיע לעיניים של נערה שזה טוב שתקרא את זה, ואולי לפחות רק הנערה שבתוכי תשמע את זה ממני – למה זה בסדר להסכים להפוך לאישה.

1. נשים הן חזקות
2. נשים הן מגניבות
3. נשים הן אחרות
4. לא כל הנשים אוהבות דברים שאת חושבת שהם שטחיים, יש עוד סוגים של נשים. את פשוט עוד לא מכירה אותן
5. לא בכל הנשים פוגעים מינית
6. לא כל הנשים יחוו אלימות
7. מי שחווה אלימות, זו לא אשמתה
8. אפשר לקום מטראומה, זה לא סוף העולם. גם הטראומה הנוראה מכולן
9. מה שקרה לך, את לא לבד
10. מה שקרה לך, זה לא הדבר היחיד שקרה לך, ויש בך עוד המון
11. נשים מצחיקות
12. חברות בין נשים זה דבר קיים ואמיתי
13. אם את צריכה לוותר על עצמך כדי להיות חברה שלהן / שלהם, עדיף להיות בלי חברים עד המסגרת הבאה שתגיעי אליה
14. לא חייבם למצוא חברים במסגרת שאת נמצאת בה, אפשר למצוא חברים במסגרות אלטרנטיביות
15. את מיוחדת והרעיונות שלך מעניינים וחשובים
16. את אמיתית וקיימת גם כשאת לבד ואין לידך מי שיהדהד לך את הקיום שלך.
17. טוב שנולדת לעולם הזה, שיש בו המון אור ואהבה, בין היתר שבוקעים ממך
18. ההרגשה המטורפת של אהבה שאת מרגישה אולי לאנשים בחיים שלך (אמא, אבא, אחים, חברים, מי שאת מאוהבת בו / בה, אולי לאלוהים או לטבע) נובעת מתוכך החוצה, ולא מתוכם אלייך. אפשר להרגיש את הדבר הזה גם רק בתוך עצמך (סוד החיים)
19. מה שאת רואה בפורנו זה לא אמיתי ולא צריך להתנהג ככה
20. סקס זה לא דבר של מה בכך, זה לא דבר אגבי, זה דבר אינטימי מאוד.
21. עדיף לא לעשות סקס תו"כ ניתוק (דיסוציאציה).
22. את לא חייבת לתת סקס כדי לקבל הגנה / חברה בתמורה. ההומור שלך, האופי שלך, החברות איתך, מספיקים.
23. מה שאת מפחדת שיקרה לך, כבר קרה לך. אל תפחדי. את כבר אחרי זה. ואם את מפחדת ממשהו שלא קרה כי הכניסו לך לראש, אל תקשיבי. לפחד ממשהו 24/7 לא מקל, זה אוטם רגשית
24. התגובה הרגשית שלנו כואבת לנו יותר מהדבר עצמו שקורה. לקרוא לכל רגש בשמו מפחית את הכאב. זה כעס, זו בושה, זו אשמה, זו אהבה, זה אי צדק, זו נטישה, זה עצב, זה תסכול…
25. אפשר להפסיק להתנגד לוסת ולהכיר אותה. אם כאב – מה קרה החודש רגשית? לכתוב יומן, ובימים של וסת להעביר לעט אדום, ואז לקרוא מחדש.
26. בכללי, לכתוב. בתקופות מצוקה, לכתוב כל יום. אם את לא כותבת, לצלם בטלפון, להקליט. כשאת מגיעה לסיטואציה יחד עם הכלי שלך לביטוי, את לא לבד. יש לך שומר ראש, יש מי ששומע, יש מי שיודע, את לא לבד. יש עוד אזניים ועוד עיניים בחדר. אם את מתעסקת בחומרי הנפש שלך בעצמך, בכתיבה, בציור, בתיעוד, את חזקה מהכל.
27. נשים עושות דברים מופלאים ויחודיים בעולם. זו זכות לחיות בחיים כאשה. החיבור של נשים לטבע ברור, הוא לא צריך הוכחות. הוא מסונכרן עם הטבע.
28. לאישה קשה יותר להכחיש שהיא אנושית. זה דבר יפהפה.
29. להסכים להפוך לאישה זה חלק טבעי מגיל ההתבגרות. ההתנגדות – טבעית. ההתנהגות כמו נער – טבעית. הצורך להתחבר למי שלא תמיד נוח כדי לצלוח את הגילאים האלו – טבעי. לצאת משם מהצד השני מחוזקת ואחרת – טבעי.
30. כילדות וכנערות, וכשנים צעירות, אין לנו מושג לאילו נשים נגדל להיות. להיות נערה זה כמו לדגור על ביצה שמי שתבקע מתוכה לא מוכרת לנו. לבקוע מתוך הביצה בתור אישה זה כמו להסתכל על דרך ארוכה ולדעת שמי שעברה אותה, את כולה, בג'ונגלים, במדבר, במקומות בלתי אפשריים כמעט, והתפתחה בתנאים האלו, היתה בסכך הכל ילדה או נערונת. וואו.
31. לחשוב שאת יודעת הכל זה גם טוב וגם רע. זה טוב, כי ככה את לא מקשיבה למי שמנסים להוציא לך את הרוח מהמפרשים. וזה מעולה. אבל חשוב אחר כך להכנס לתוך העולם של "אני לא באמת יודעת", כי לפעמים אנחנו צוברות המון חוקים פנימיים שצריך להפרד מהם במעבר מילדות לבגרות. למשל, לא כל דבר נוקשה הוא נכון. החוק "אסור לשמוח כי אז אני אפגע" הוא חוק אכזרי. "אני צריכה להיות הכי הכי כדי שלא יכולו להגיד עליי כלום" הוא על גבול הבלתי אפשרי. בקיצור, אחרי שלב חשוב של "אני יודעת הכל", צריך להוריד את התחמושת, ולהגיד – אני חזקה מספיק כדי לבנות לעצמי עכשיו חוקים חדשים שיעזרו לי יותר.

אני מקווה מאוד שהדברים האלו, לפחות למישהי, היו לעזר. יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב, אבל זה מספיק לעכשיו.

תודה שקראת

לקריאה:

חיי השקר של המבוגרים / אלנה פרנטה

בן המלך ובת הקיסר / רבי נחמן

אמור ופסיכה (מיתוס)

קולות הערב / נטליה גינצבורג (חובה)

אני לא מתכננת כלום

פגשתי בטיול כל מני נשים מחו"ל שטיילו לבד גם, והן ממש השתמשו במונח solo traveller והבנתי שיש לזה כנראה קטע ומיתוג בתרבות המערבית יותר, שאני לא בדיוק מודעת לו (אולי אתן כקוראות כן). מסתבר שיש קבוצות על גבי קבוצות של נשים בהן הן משוות בין יעדים בחו"ל לטיול, איפה בטוח לנשים לטייל, מה יש לעשות וכו'. אני, באופי שלי, לא מסוגלת לקחת חלק בקבוצה כזאת, ויותר מזה – לא מסוגלת לתכנן מראש שום דבר. 

למה אני לא מסוגלת לתכנן שום דבר? בקצרה: אם אני אכנס למוד לתכנון, אני אגיע תוך דקה למסקנה שעדיף לא לטייל ואבטל הכל. בגלל שאני לא רוצה לבטל את הנסיעה, אני מנסה להבין מה מפריע לי:

• מפריע לי לבחור את המקום הלא טוב להיות בו (הכל חייב להיות מושלם. הכל או כלום).
• מפריע לי לפספס דברים שאני "אמורה" לעשות, לצאת "מופסדת", "פראיירית".

מה הכלים שאני מכירה כדי להתמודד עם זה?

• 1. לקרוא את כל האינטרנט. לאן זה יוביל? להתעצבן ולבטל
• 2. לא לתכנן ופשוט להגיע ולראות מה קורה. לאן זה יוביל? לא ידוע. 

אני בוחרת באופציה 2. זה לא כי אני נפש חופשייה וחסרת פחד (אני גם הדבר הזה, אבל לא רק ולא תמיד) זה רק כי "תכנון" זה עולם בתוך הראש שלי שיש בו רק רע וסבל. 

ההסבר הארוך יותר הוא שאני לא יכולה לתת לחלק מסויים במחשבה שלי שום דבר להאחז בו ולהתאבסס עליו. אם אני אתחיל לבדוק מה הכי טוב, אני ליטרלי לא אצא מזה. אני אמשיך לבדוק ולבדוק ולבדוק, שום דבר לא יהיה מספיק טוב ומדוייק, הכל יראה לי כמו בזבוז כסף, ככה במשך שעות וימים עד שאני אהיה עייפה ורעבה, אזרוק את הטלפון על הרצפה ואצרח בבית. 

אני, באופי שלי, פשוט לא יכולה לעשות השוואה קצרה ולבחור. במסגרת מי שאני, השוואה תוביל לזה שאני לא אסע בסוף. אם במעמד רכישת הכרטיס אני צריך עוד לבדוק איפה הכי טוב לגור, איפה מוטב לאכול, איפה מוטב לטייל, זה מעמיס כל כך על המערכת שלי שאני פשוט מעדיפה לסגת מהרעיון.

מתחת לזה קבורים עוד כל כך הרבה דברים – למשל, קושי להוציא על עצמי כסף, קושי להפסיק לעבוד… אלו ואחרים הם דברים שאני מנסה לא להכנס אליהם ולפתור אותם, אלא פשוט לדלג עליהם כמה שיותר כדי שמשהו בכלל יקרה. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. פעם בטיסה הייתי צריכה להוציא עוד כמות גדולה של כסף כדי לסדר עניין, וספגתי את זה וזה לא הזיז לי רגשית ונפשית. פעם בטיול התחלתי להתעצבן שכל ארוחה עולה 20 יורו, והעצבים הביאו אותי עד לכדי הקדמת כרטיס הטיסה הביתה, וריב של 24 שעות עם bravofly בצ'אט (ריב בו הפסדתי).

ההתנהלות הזאת שלי שבה אני לא מוכנה לבדוק כלום מובילה לדברים מאוד מיוחדים, אבל בדרך כלל לצרות אחרות שצריך לטפל בהן. למשל, כשטסתי לבד ללונדון לקחתי AIRBNB באיזור מזעזע, ישבתי שם ובכיתי. זה היה ליד בית לוויות. הם הלכו וליטרלי הפילו את הארון של המת לידי. התחלתי לבכות על האופי שלי שגרם לי להיות פה לבד בקור בסוף העולם סתם, בשכונה הכי גרועה, רחוקה מכל מה שכיף – רק בגלל שלא הייתי מוכנה לסגור מלון טוב. מה שעשיתי זה לבטל את הAIRBNB הגרוע, ולקחת מונית למרכז העיר ולקחת מלון טוב וכיף. הייתי צריכה לגדל בתוכי מישהי שתוציא את מי שהרגישה רע מהרע, מישהי שאין לה חרדה כלכלית, מישהי שיכולה להוציא על עצמה כסף, ותתקן את המצב עבור זו שהזדעזעה מהבחירה של מישהי שלישית ופרטיזנית, זו שסגרה את הAIRBNB במחשבה שהכל שטויות וכבר נסתדר. כולן היו אני, אבל הדיאלוג ביניהן הוביל בצורה מדהימה לצמיחה ולהתבגרות.

טיול לבד הוא טיול קבוצתי. זה טיול שמקבלים בו מקום חלקים בנפש שלאו דווקא מצליחים לבוא לקדמת הבמה ביום יום. חלקם יבבנים, בכיינים, לא מפותחים. חלקם בוגרים, כמעט עתיקים, מלאי אנרגיה ותזזיתיים. חלק כובשים, כריזמטיים, חלקם פרימיטיביים ומלאי מאוואים, ערגה ועזוז, חלק מתפנקים וחתוליים, ילדיים, מובכים, מגושמים, לא בטוחים, חלקם שתלטנים, קופצים בראש, עם קוצים בטוסיק, חלק לא יודעים כלום, חלק שכחו הכל, לחלק צריך להזכיר וחלק מהם נדמים לך באופן מסויים, ואז מתגלים, דווקא בסיטואציה שבה לא חשבת שזה יקרה, כההפך הגמור ממה שחשבת עליהם עד כה. 

דוגמא אחרת לצמיחה – לקחתי מלון בכרתים על איזה הר. הנוף שלו היה מדהים אבל היה מלוכלך. הליכלוך הגעיל אותי, ובדרך כלל כשמלוכלך אני מרגישה כמעט עלבון. הזנחה, עלבון, ניצול. אלו הרגשות שעולים בי כשמקום שאמור להיות נקי הוא בעצם מלוכלך בסתר. פעם במצפה רמון נכנסתי לסבלט שהיה מלא לכלוך ומוכת עלבון, לא הסכמתי לישון בו. אבל הפעם במלון הזה כבר הייתי אחרת, התגברתי וישנתי שם והיה בסדר גמור. הפעם ההתפתחות היתה לא בנקודה של "מגיע לי יותר", אלא בנקודה של "אם מולכלך פה לא עשו משהו אישי לי, זה פשוט אבק ליד המיטה".

ובהערה כללית יותר – ביום יום שלי אני לא מי יודע מה בוכה על החיים שלי, אני פשוט חיה אותם. אז חו"ל לבד בשבילי זה כמו דיקור. זה מכניס תנועה ודם למקומות בנפש שלי שאני לא מצליחה להגיע אליהם ביום יום. רגשות של בדידות, עלבון, נטישה, אף אחד לא אוהב אותי, אני קשה מאוד עם עצמי וכו', אבל גם מקומות מופלאים וגדולים בתוך הנפש, כמו תחושת מסוגלות, שיחות חשובות עם עצמי, והאהוב עליי מכולם – לתת לאקראיות לעשות את זה. 

סינכרוניסיטי / אקראיות

הבחירה המודעת הגדולה ביותר שלי בחיים שלי היא לתת לאקראיות לעשות את שלה. לתת לה את מלוא האפשרות להכנס לתוך חיי ולהלום בהם כמו בתוף גדול. אני מתייחסת אליה כמעט כאל אלוהות מטיבה וייחודית. באופן אקראי קרו לי הדברים הכי יפים, וכדי לתת למשהו אקראי לקרות, לפעמים צריך ללכת למקום משונה, או לתפוס חצי מחשבה אפויה ולהתקדם איתה הלאה תו"כ ספק גדול. אקראיות היא גם האופן בו המשאלות שלי מתגשמות. בוקר אחד בטיול אמרתי לעצמי שאני במשבר אמונה גדול, בי, באלוהים, במשמעות של הקיום, והנה בהמשך היום במקרה פגשתי על אי בחורה בשם מרים ששאלה אותי אם אני רוצה לקרוא איתה תניא. קראנו יחד בהנאה גדולה, מול יער דקלים סבוך, הרים גבוהים, נהר שנשפך לים, וגבר צרפתי שרב עם אווז (וגם חנק אותו). 

לטייל לבד גם נותן מקום גדול למחשבות קטנות. למשל, הטרידה אותי מאוד המחשבה שאני לא מתלהבת משום דבר כבר הרבה זמן (זה הוליד גם את הקבוצה העצומה שלי בפייסבוק שכבר אלוהים יודע מה קורה בה ויש לה חיים משל עצמה, "לחזור להתלהב מדברים"). אז לפני כמה חודשים הכרחתי את עצמי להגיד מה אני אוהבת (פלמנקו) ואז טסתי לספרד וראיתי הופעות פלמנקו. החלטתי לפעול באותה ליטרליות פשוטה בה פועלים חלומות. זה היה מוזר? כן. האם לפעמים זה היה כל כך overwhelming שלא הייתי בטוחה אם העין של התודעה שלי פתוחה או ישנה (מה שאנשים מכנים "דיסוציאציה")? כן. האם לפעמים הרעבתי את עצמי כי נכנסתי למוד שבו אני לא מסוגלת לבחור מסעדה? כן. האם הבטחתי לעצמי לא לשתות כלום, ואז שתיתי? כן. האם הוטרדתי מינית? כן. האם היה לי יום אחד קשה מאוד, בAIRBNB יפהפה בסביליה, שבו שכבתי במיטה ובכיתי כי הוטרדתי מינית? כן. אבל הייתי שם עם עצמי, והרגשתי את כל הכאב עד הסוף, יצאתי מהצד השני שלו, קמתי, והלכתי לעוד הופעת פלמנקו (השלישית באותו יום), כי זה מה שבאתי לעשות שם, וכי אני חיה את היום שלי, ולא את העובדה שמישהו הטריד או לא הטריד אותי

זה הטיול שלי, אף אחד לא יקח אותו ממני בשום צורה. זה הוליד בתוכי הרגשה שלא היתה לי שנים, של רכושנות על עצמי ועל היום שלי. פתאום לא נשפכתי לכל יום של כל אחד שיבקש. פתאום הייתי אני והזמן שלי חשובים. פתאום גם הערכתי את העבודה הקשה שלי – הלוא היא זו שאיפשרה לי להיות פה, בארץ אחרת, עם נופים אחרים, ועם חלקים בי שאני לא פוגשת בדרך כלל בצורה כל כך גלויה. 

מאיפה הכסף לטיסות? זה נושא ענקי, ואני מרגישה שאני לא בן אדם זהיר מספיק כדי לגעת בו, אבל אגיד בקצרה שפשוט הפסקתי ללכת ל20 אלף הטיפולים הפסיכולוגיות/ים שהייתי הולכת אליהם ומוציאה על זה הון תועפות כל חודש. אני חו"ח לא אומרת לאנשים לצאת מטיפול וזו לא המלצה, ושכל אחד ואחת יעשו מה שבא להם, אבל זה משהו שאני עשיתי. בשלב מסויים אמרתי לעצמי: באמת עולה לי 2000+ שח בחודש כדי להיות בנאדם? התשובה היתה: כן, אבל למה אני מוציאה כל הסכום כולו על אספקט אחד. בוא נוציא את הכסף ליטרלי על לחיות כמו בנאדם ולא כמו כלב, נראה אם זה יעלה יפה.  (אגיד שיש פסיכולוג שאני רואה פעם ב). 

עוד נושא שחשוב לגעת בו הוא רכבת ההרים הרגשית. אני לא יודעת מה קורה לאנשים אחרים, אבל מה שקורה לי זה שאני קמה בבוקר עם 0 רצון לחיות ו0 אמונה בעצמי ובחיים שלי. אני קמה וחושבת: "אוי לא, לא שוב". אני קמה וחושבת, "לא עוד פעם להיות המיטל הזאת". בגלל שאני עצמאית, ועובדת מהבית, אני צריכה כל יום להמציא לעצמי מחדש את חדוות החיים והעשייה. אני צריכה לברוא לעצמי כל יום עולם שיש בו סדר והגיון, אלוהים יודע למה זה מחזיק ליום ולא לפחות לשבוע, אבל ככה זה אצלי. אז כשאני בארץ אני קמה ועובדת. אין בוס, אף אחד לא אומר לי מה לעשות, ואם עשיתי משהו זה מה שעשיתי לאותו יום. יש ימים של עשייה פורה, יש ימים שבהם נשתלים רק שתילים של מחשבה, ויש ימים שבהם אני לא מצליחה להתניע את היום. בחו"ל זה תופס תפנית מעניינת. כי לשכנע את עצמי לעבוד זה קל ("תעבדי או שתהיי רעבה ובלי קורת גג"), אבל לשכנע את עצמי לטייל ולהנות זה קשה. מה בדיוק אני אמורה להגיד לעצמי? לכי תעשי כיף? אחרי שנים ש"כיף" היה האיום הגדול ביותר עליי, כי יכל ברגע אחד לקלקל את כל מה שבניתי (לכאורה). ובכן, מסתבר שכן. לקום בבוקר ולברוא לעצמי עולם בארץ זרה, ולחפש משמעות ליום שלי בתוך מצב טיולי, לא כולל בתוכו מוטיבציות פשוטות של פרנסה, אלא מוטיבציות שקשות לי, של לכאורה "הנאה". 

למרות שבסופו של דבר הרבה יותר מהנאה יש צמיחה והתפתחות, ויש גם קושי שקודמים לזה. בהשאלה, השיעור הגדול הוא לא השיעור שתקבל מגורו בקצה הר, אלא העובדה שיצאת מהמיטה ורצית ללכת לקבל שיעור על הר – זה השיעור. לצאת מהמיטה בשביל עצמך, ולהנות בשביל עצמך, ללמוד בשביל עצמך. לא כדי לשפר את עצמך, לא כדי שמישהו אחר יאהב אותך, לא כחלק פונקציונלי מהקיום, אלא פשוט בשביל מה שחיה בתוך קליפת העור שהיא הגוף שלך כמו תינוקת בעריסה תהנה לכמה דקות אומללות בחיים האלה. 

אני מדברת על עצמי – לי יש עניינים קשוחים עם הנאה וחדוות חיים, אין לי מושג איפה זה תופס את הקוראים. אולי יש פה קורא או קוראת שנהנים להתענג על דברים טעימים, אני לא. אצלי זה מקולקל. אני חינכתי את עצמי במשך שנים במחשבה שאסור להוציא כסף. יש אנשים שאצלם המחשבה הזאת התפתחה לפיצוי, והם מאוד אוהבים לקנות לעצמם את הדברים המעודנים והנהדרים של החיים. אני לא. אני עדיין בספרטה. מאוד קשה לי להמציא לעצמי מוטיבציה ליום – "ללכת למסעדה". "שופינג". אני יכולה ללכת לצרוך תרבות, ללכת שעות ברגל, לשבת שעות בנקודת נוף, לקרוא ספר. ואז אלו נעשות אבני הבנין של היום שלי, והמוטיבציות. פתאום אני צריכה להוציא את עצמי מהמיטה ככה: "אני אלך לדשא הטוב הזה שראיתי אתמול בצד הכביש, אני אעצור את האוטו שם, אני אשכב בעשב, אני אקרא שם". לא יודעת איך זה מתקבל בקריאה, אבל זו למשל מוטיבציה שהחזיקה אותי יום אחד כשקמתי ב0 והיה צריך להוציא אותי אל העולם. 

עוד דבר מעניין שקורה, זה שבטיול לצאת אל העולם זה ליטרלי לצאת אל העולם, לעומת הלצאת אל העולם שיש לי בהווה הרגיל שלי בישראל, שזה ללכת לעבוד במקום שהוא לא הבית שלי ("בית קפה"). 

כשאני הולכת לחוף למשל בארץ אני לא קוראת לזה לצאת אל העולם, אלא "לנסות לא להתחרפן". 

עוד חלק חשוב ומשמעותי בטיולים שלי לבד זה הנסיון לעבור חוויות חיים מעצבות שלא נתתי לעצמי לעבור בעבר, על גבול טקסי חניכה. בתפישה שלי את עצמי אני בן אדם שלא הצליח להתפתח בגלל אי אלו אירועים שחוויתי, ואני רוצה להתפתח. אני רוצה לעבור חוויות מעצבות כדי לעבור מהשלב שאני נמצאת בו, לשלב הבא שלי כחלק מקבוצת בעלי החיים שנקראת הומו ספיאנס. 

בהבנה שלי, גורם מעכב גדול בחיים שלי היה עובדה שלא נתתי לעצמי להרגיש את הרגשות שלי עד הסוף במשך תקופות ארוכות בחיים שלי, מהפחד שיכאיבו לי מדי. כעת אני משתדלת להרגיש את הרגשות שלי במלואם. אם בעבר לא נתתי לעצמי להרגיש בודדה, לא נתתי לעצמי להרגיש עצובה, לא נתתי לעצמי להרגיש אבודה – עכשיו אם אני בסיטואציה שאני מרגישה את הדברים האלו, אני אומרת תודה רבה, מרגישה, מתייסרת, ויוצאת בצד השני של זה. זה מרגיש כמו סיוט אבל זה כמו משחק מחשב של לעבור דרך כל הרגשות בבשר החי. כמו פוקימון של רגשות בקיצור. 

וכשאני אומרת מתייסרת, זה מתייסרת באמת. שבירות (גם בחיים הרגילים וגם בטיול) הן לא סתם שבירות. הן… פףףףף כמעט אין לי לזה מילים. אלו רגעים שההרגשה משתלטת על כל שדה הראייה, ואי אפשר לראות או לחוש שום דבר חוץ ממנה, ואסור לטשטש אותה עם כלום, וברגעים האלו אני משתמשת בכלי השימושי ביותר והיפה ביותר שאני מכירה, אני נכנעת. אני יורדת על הברכיים ומתחננת בבכי לאלוהים שיקל עליי, שיקח ממני את ההרגשה הזאת, ואני מבטיחה שלא אנסה יותר לפתור דברים בכוח המחשבה,או בעצמי, או אחשוב שיש לי שליטה כלשהי בעולם. אני נכנעת, נכנעת, נכנעת, ופוף – הכל נהיה טוב יותר. 

טיול לבד הוא, בין היתר, עבורי, תרגיל בכניעה לרוחק. כניעה שלא נמשכת רגע אחד, אלא כניעה של שבוע פלוס. כניעה שהולכת וגדלה עליך. את מתחילה כנועה, ומתפתחת להכי כנוע שלך. עד שאני מסכימה לחוות את עצמי בתוך הנוף לא כאדם, שצריך להגיע מנקודה אחת לאחרת, אלא כמו שעץ נמצא בתוך הסיטואציה – צריך להיות רק עץ. אני רק אישה שנמצאת פה. אני לא צריכה לעשות משהו או לדאוג שלא אעשה משהו. אני פשוט ישנה. פה. אני מביטה על כולם, והמבט שלי עליהם מתמגנט למבט שלי פנימה על עצמי, ואני מוצאת בנו דמיון, ואני מוצאת בנו הבדל. ואני רואה מפתחות שיכולים לפתוח בתוכי עוד דלתות, ואני משתמשת בהם או לא. וכל פעם שאני חוזרת משם, מכל שם שהוא (לפעמים שם בכלל לא קורה במציאות אלא בחלום), אני חוזרת יותר אני משהייתי קודם. איך בא לי להיות הכי הכי הכי הכי אני שהייתי. הכי אני שיש. מה יהיה צריך לקלף ממני בדרך לשם? הכל. חתיכה אחרי חתיכה. ואני מסכימה. 

עכשיו לחלק בטקסט של עוד דברים שרציתי לומר ולא ידעתי איך לנסח – 

• אנשים אומרים שלטייל לבד זה מעצים. נכון, זה מעצים. זה גם מעצים באופן שלא תוכלי לצפות מראש.
• לפעמים יושבים שעות לבד. לפעמים אוכלים שאריות של ארוחת הצהריים מול הטלפון במלון ושומעים את כולם חיים מהצד השני של הקיר. 
• פוגשים חלקים מאוד מיוחדים. פתאום אפשר לגשת למישהו מישהי ולשאול אותם אם הם רוצים לצאת היום ביחד בערב. ולפעמים ההפך – יש מישהי מישהו שנראים שממש אפשר לגשת אליהם ולהגיד את זה, ופשוט לא מצליחים וככה זה. פוחדים לצאת יצורים. אפילו שברור שהבנאדם השני גם לבד וגם הכי רוצה. ככה זה. 
• זה כמו לעלות על חיה גדולה שדוהרת לאנשהו בעצמה. חלק ממה שקורה זה שמסתנכרנים איתה, ומתחילים לרצות את מה שהחיה רוצה. כשנאבדים במוח, חוזרים להרגשות. אני צמאה? מים. אני רעבה? אוכל. אני עייפה? מיטה. אני צריכה לנוח? להתיישב. אני משועממת? להתבונן. להקשיב. ההרגשה מובילה לפעולה הבאה שצריך לעשות כעת. בפעולה, נפתחת דלת חדשה לדבר הבא שעושים. 
• האדם הוא חיה חברתית ואנשים רוצים להיות ביחד. לפעמים נעים להיות לבד, ליד מישהו אחר שנמצא לבד. 
• כל מה שלא רצית לדעת על עצמך, את תאלצי לגלות בטיול. וזה טוב.
• זה לא כיף במובן הקלאסי של כיף, אבל במובן מסויים זה יותר כיף מכיף, כי זה עמוק ואמיתי. 

ילדות בפריפריה זה להיות כלוא באמצע שום מקום, עד שמגסיים אותך לצבא. זה נשמע כמו ילדות של נער שכיר חרב באפריקה, אבל אם תחשבו על זה זו חווית חיים די משותפת לילדי ישראל. כל הערים הן איזורים תחומים. מסביב לכל עיר יש כביש עוקף, שדות, איזור תעשייה. שממות. לכל עיר יש מעט או הרבה אוטובוסים, והאוטובוסים מגיעים לתל אביב או לירושלים או לחיפה מיד, או דרך כמה ערים נוספות. בערים, בישובים ובקיבוצים, בכפרים, מושבות, עיירות, יש אופק. ואיפה שנגמר האופק, נגמרים הדברים שמותר לעשות, ונגמר האופן בו מותר לחשוב. איך תהיה רופא אם לא היה לך רופא אחד ביישוב? איך תסרב להיות רופא, כשכולם רופאים? איך תהיי עיתונאית אם מימיך לא ראית עיתון? הלחץ של מקום היישוב עלייך, כמו אוסמוזה – הוא מתעבה על החלונות, הוא דוחק אותך עמוק יותר פנימה, או הרחק החוצה. לצאת לתל-אביב זה לפעמים קשה כל כך, ולפעמים בלתי נמנע. אני חושבת שלפחות חצי מהעזיבות לתל-אביב הן סוגים שונים של הגליות, או הפנמות של הגליות.

יש כל מני דרכים לעזוב את תל-אביב, ויש לזה גם כל מני גילאים ושלבים בחיים. יש את העזיבה הפיזית – לקום וללכת. עשיתי את זה, עזבתי לחיפה ב2018 ובכל זאת לא באמת עזבתי. עדיין עבדתי בערוץ 10 ובעיתון הארץ.

יש את העזיבה הרעיונית – לנסות להסתדר בחיים "פרוגרסיביים" בי להשען על החוט השקוף המקשר את העיר הזאת ואת הרעיונות שבה. כלומר, לא לגור שם, לא להתפרנס שם, לא להסתובב עם אנשים משם. להיות משק אוטרקי של יצוריות ב – למשל – חדרה. זו לאו דווקא עזיבה קלה או נוחה (שלי היתה בעל כורחי, אגיע לזה בהמשך הטקסט), והיא מעלה כל מני שאלות על חופש וגבולות החופש. האם תל-אביב היא באמת עיר חופשית? במובנים רבים, כן. זו עיר מקלט לאנשים שנולדו בצד הלא נכון של האורינטציה המינית, לנערות שהיו חכמות מדי למקומות שגדלו בהם, לנערים שהיו עדינים, למי שלא רצו להתחתן ולמי שלא רצו ללמוד את מה שההורים שלהם אמרו להם, או ליהפך, למי שכן רצו ללמוד למרות שאמרו להם ללכת לעבוד במשהו, בכל דבר. לאנשים שרצו לעשות כסף ולחלום בגדול, שהכל היה קטן עליהם, או ההפך – שהכל היה גדול עליהם, והם היו חייבים לנשום שניה אוויר שאף אחד עם קשר דם אליהם לא נשם קודם.

במובנים אחרים תל-אביב היא לא עיר חופשית בכלל. עד כמה שאמירה כזאת יכולה לבטל לחלק מאיתנו את החוויה של הבדידות בילדות ובנעורים, בכל זאת צריך להודות שהחור שגדלת בו הוא גמיש מספיק להכיל אחריויות (תמיד יש הומו אחד לפחות, יש זוג לסביות 100%, יש מישהו משוגע שצועק ברחוב וכולם מכירים, יש איזה רווקה בת 55 שגרה עם אבא שלה וסועדת אותו, יש קצת היפים, ויש כמה פושעים). לעומת זאת בתל-אביב יש קו מאוד ברור שאסור לחצות אותו, והוא במובן מסויים קו התקינות הפוליטית. הגמישות המחשבתית היא לפעמים רק לכאורה. זו עיר דוגמתית, והיא לא דוגמתית סתם ככה. כמו שאמר סלבוי ז'יז'ק על גרטה: אנחנו צריכים את לוחמי החופש שלנו דוגמתיים, אחרת שום דבר לא ייעשה. אני מבינה את זה. גם אני השתתפת במנגנון, גם אני הייתי דוגמתית. מי שרע, רע. מי שטוב, טוב. ביבי (מה זה אומר?) רע, שמאל (מה זה אומר?) טוב. בתורי נאכלתי על ידי אותו מנגנון, ואסור היה לי להעלב, כי זה לא היה אישי ("עם כל הכבוד למיטל שפירו"). זה היה עניין טכני. 

גדלתי בלי לדעת מי אני ומה אני. בזמן שאנשים אחרים שאני מכירה גדלו על ברכיי מסורות ענפות, לי לא היה מישהו גדול ממני שיכול היה להסביר לי. ההורים שלי הגיעו ממדינה שאיננה עוד (בריה"מ), למדינה שאין לנו בה ולו שורש אחד. הרגשנו תמיד יהודים מאוד, אבל ישראלים… פחות. את העשור הראשון בילינו כולנו בהלם, וב2005, בגיל 14, כשכבר הייתי אדם עם תודעה ויכולת חשיבה יחסית עצמאית, אני הייתי אמורה ללמד את הוריי את רזי המקום. מי הם הישראלים. מה הוא העם הזה, שאנחנו יושבים בקרבו, והאם יש לנו מקום בו.

הדרך שלי לתוך הישראליות היתה בתופים רועמים. רציתי פנימה, רציתי להיות חלק. בכל פעם שהיה נדמה לי שזיהיתי מי החזק בחדר, לידו רציתי לעמוד. גיליתי שאני זיקית. אני יכולה לדבר עם כל אחד בכל משלב. הרוב יחשבו קודם כל שאני מתנשאת או טיפשה, אבל בסוף יעבור להם. אין ברירות. לא היה לי רק את עצמי, הייתי צריכה להיות חזקה בשביל המשפחה שלי. רציתי לשלב את כולנו: לסלול דרך עבור אחותי, לשמח את אבא שלי, שנדמה לי תמיד כקורס תחת נטל הקיום, ואת אמי, שויתרה על כל החלומות שלה ומצאה את עצמה, לדבריה, חיה במדבר פינת עזה. היא היתה נגעלת מכל דבר. היא תיעבה את מזג האוויר, את החוסר בתרבות. הייתי ילדה, ולא הצלחתי לרצות אותה. אבל הצורך הזה המשיך לבעור בי. אני צריכה להיות הכי בפנים, הכי בפנים שיש, ולהושיט משם למשפחה שלי יד. עוד לא היה שיח פריבילגיות, אבל כבר אז תיעבתי כל דיבור בסגנון. אין דבר כזה פריבילגיה. כולם סובלים. כל אחד והסבל שלו, וגם לי – שנולדתי באמצע שום מקום, בלי קשרים, בלי ידע, בלי להכיר כלום, עם הורים שלא נמצאים, שאם הייתי צריכה עזרה בשיעורי הבית הייתי מתקשרת ל144 ושואלת את הטלפנית – יש סיכוי שווה לחלוטין להשיג את כל מה שאני רוצה. המשכתי לחשוב ככה גם כשלא התקבלתי ל"במחנה", ליחידות הסרטה, לתפקיד של מאבחנת פסיכוטכנית ולתפקיד של צלמת צבאית, וראיתי במיונים האלו שוב ושוב את אותם הילדים מבתי ספר אחרים, תיכון אלון, עירוני א', תלמה ילין, ויצו חיפה, עוברים ומחייכים ולובשים חולצות של סרטים שגם אני הכרתי וראיתי. עדיין ידעתי שיש לי כשרון אדיר ומשימת חיים. אני נכנסת פנימה ויהי מה. 

מה היה בכל זאת ההבדל ביני לבין כל ילדה שגדלה באותה סביבה שאני גדלתי בה? למה אני רציתי את מה שיש מעבר לאופק של חריש? לא יודעת. אולי לא היה שום הבדל בכלל. עובדה שאני שוב פה, מסתכלת מהחלון שלי ורואה את מפעל גרנות, רכס אמיר, ובלילות כשאני פותחת את החלון אני מריחה את הפרות של האיש המסתורי עם הכובע קובוי שרועה אותן על סוס בלי אוכף בתל זרור.

להיות חריגה או להיות כמו כולם

לא באמת ידעתי מה הם פני הדברים, ומה היא ישראל. בבית לא היה לי אבא או סבא שלחמו במלחמות. כשדוד שלי, דימה פלדמן, נהרג בצבא, זה הרגיש הזוי: אמא שלו לא חיה בישראל, היא לא ידעה שזה החוזה שכל אם ישראלית חותמת עליו. שאולי יקחו לך את הבן בתמורה לזה שאת חיה פה. רציתי להבין יותר, ובכל יום אחרי בית הספר הייתי פותחת את ערוץ הכנסת ורואה באושר את המליאה ואת התכנית זוג או פרט של עמית סגל ונדב פרי. אהבתי את שלי יחימוביץ', וזה נראה לי מספיק. היא העבירה חוק שבזכותו אמא שלי, שעובדה אז ועודנה עובדת במשביר לצרכן, יכלה לשבת על כיסא. אמרתי לאבא שלי שאני אוהבת את שלי, והוא כמעט התפוצץ ולא דיבר איתי שבוע. אני לא יודעת בדיוק ממה הוא פחד. אולי שהוא מגדל בולשוביקית בבית.

בכל זאת, לא הצלחתי להבין באמת שום דבר על ישראל. לא הבנתי אף אחת מהמלחמות, מי היו ראשי הממשלות, הנשיאים, השרים. קבלתי 58 בבגרות באזרחות. אנשים לידי אמרו "שולמית אלוני" ולא ידעתי מי או מה היא, כמו שלא הכרתי בעל פה אפילו שיר אחד של כוורת. בגיל 21 עברתי מיונים להתקבל לבית הספר לעיתונות כותרת, וקבלתי את התשובה הבאה: אין לך אפילו טיפה אחת של ידע כללי, זה כאילו שאת לא יודעת כלום. את תהיי חייבת להשלים את זה, אבל התקבלת. לא הבנתי מה זאת המדינה הזאת, למי היא שייכת, מי מקופח בה, מי סובל. לא ידעתי כלום. 

ידעתי שאני גרה בישוב שכוח אל. ידעתי שאני גרה בחצר האחורית של המדינה. ידעתי שיש דברים כבירים שגדולים ממני ומהמשפחה שלי. עלינו לארץ, לפי מה שסופר לי בבית, "באשמת יעקב קמדי הבן זונה", בחריש אנחנו חיים "באשמת אריק שרון", והסיבה שאין לנו כמעט אוטובוסים לישוב היא שאין לנו ראש מועצה, רק ועדה קרואה עם יו"ר מש"ס. מהמדרכה צמחו עשבים שוטים, הילדים הסתובבו בלי השגחה, ההורים עבדו כפולות, או לא עבדו לעולם, והיו במעקב או בסירוב למעקב של עו"ס. אלו היו פני הדברים. כדי להסביר לעצמי למה אני לא סובלת את כל האנשים בישוב שלי, העניים והנדכאים, אבל בכל זאת שמאלנית, אמרתי לעצמי שאני שונאת אנשים יחידים וקבוצות, אבל אוהבת את הרעיון של אנושות ורוצה לתת ולעזור, כי זה הדבר הנכון. ראיתי בעצמי ילדה שהיא מענטש. היתה לי רשימה בלתי נגמרת של ערכים. למשל: אם אני רוצה עוול, הוא נעשה העוול שלי ועליי לפתור אותו. אם אני מכירה בכוח שלי בסיטואציה, אני לא יכולה לעשות שום דבר למי שהכרתי בו כחלש ממני בסיטואציה. הכללים האלו עזרו לי לצלוח את החיים, אבל התעלמתי מהם בכל פעם שהייתי צריכה להרביץ לילדות קטנות ממני כדי להגן על אחותי.

ביום שבו לימדו אותנו בגילמן (הפקולטה למדעי הרוח באונ' תל אביב) מה זה התקרנפות ידעתי שזה השם של מה שאני מחכה כבר שנים שיקרה לי. הכרתי את המשפט "מי שלא היה קומיניסט אין לו לב ומי שנשאר קומוניסט אין לו מוח". חיכיתי להתקרנף כמו שנערה מחכה לקבל וסת ראשונה. כשהייתי עושה סטנדאפ, הייתה לי בדיחה כזאת: "עכשיו אני הכי שמאלנית בארץ, אבל ביום שאני אמא – רק ביבי". מבחינתי, זו היתה אמורה להיות הסנונית הראשונה שתבשר על היציאה שלי מעולם הילדים והכניסה שלי לעולם המבוגרים. סבלתי מאוד מהאופי שלי, מהנטייה שלי ל"רדיפה של צדק" (שהיום אני חושבת שזה פשוט זעם על קרבנותי שלא זכתה להתייחסות), לצד העובדה שהרגשתי שאין לי מידע אמיתי על איך הדברים מתנהלים. הייתי צמחונית אדוקה מגיל 10, כדי לכסות את עצמי מכל הכיוונים למקרה של אי-ערכיות. רק כשקראתי את הספר של ג'ונתן ספרן פוייר "לאכול בעלי חיים", וידעתי מספיק על מה באמת חיות עוברות, יכולתי להרפות קצת והעזתי לאכול טונה.

כשעברתי לתל-אביב והתחלתי ללמוד באוניברסיטת תל-אביב גיליתי סוג חדש של שמאלנות. מבית ספר מאוד מיליטנטי ותחרותי לגבי שירות קרבי, הגעתי למקום בו בטקס יום הזכרון הראשון חבריי לספסל הלימודים לא קמו לשיר את ההמנון. אמנם אז לא הבנתי למה הם, לדבריי אז, "משחקים אותה בשביל תשומת לב", אבל היחידה ששחיקה אותה בשביל תשומת לב היתה אני, שקמה לשיר את ההמנון "כמו פשיסטית הזויה". אמנם הייתי שוב במסגרת בה הרגשתי לא שייכת, אבל בכל זאת עבדתי קשה, היו לי המון חברים, וכבר בשנה ג' של התאר עבדתי בטלוזיה בתכנית "היום שהיה" עם גיא זהר, וכתבתי למוסף הארץ כתבות שלא אחת הגיעו לשער. עכשיו זה לא שינה אם אני מרגישה שייכת או לא מרגישה שייכת, יכולתי להכתיב שיח.

בדברים החשובים לי באמת, והקרובים ללבי באמת, שהם הקלה על קרבנות של אונס, התעללויות ופגיעה מינית, עשיתי חייל. הצפתי את הנושאים האלו לתודעה ככל שיכולתי. הבעיה היתה עם שאר הנושאים. פעם בשבוע הייתי צריכה לבוא עם פינה ביקורתית, זו היתה העבודה שלי. שיח הזהויות באותן שנים (2016-2019) היה כל כך עז, שכמעט ואי אפשר היה להגיד שום דבר על אף אחד. להזכירכן, אלו היו שנים בהן אם היית אומרת למשל, שדויד ביטן הוא עבריין, היית צריכה להגיד דיסקליימר על זה שבוודאי הוסלל לעבריינות כי הוא מהפריפריה, וגם, שהוא לא באמת עבריין, ורק לעין אשכנזית וממסדית הוא עבריין, כשלמעשה ברחוב הוא לא עבריין אלא איש שעושה את מעשיו במקום בו הוא מתקיים. כמי שבאה זה עתה מהמפעל הגדול ביותר הקיים בישראל לחשיבה פוסט מודרנית ונאו מרקסיסטית, זה ישב לי בול. נכון, כולנו הוסללנו. הי, אפילו מגדר הוא הסללה. זה היה הפרדוקס שהרגשתי שאני מתקיימת בו: מצד אחד, לשום דבר אין משמעות, הכל פריך, הכל חולף ונזיל, ומצד שני יש איזשהם רעים קונקרטיים וצריך לתפוס אותם להוקיע אותם, ואסור להיות דומים להם לעולם.

במצב הזה, מצאתי שהאנשים היחידים שאני יכולה לרדת עליהם בלי להרגיש שאני עושה משהו רע מבחינת שיח הזהויות הם המתנחלים, כי הם כאילו אשכנזים ומה שהם עושים הוא נטו מאידאולוגיה ולא מהסללה. עשיתי עשרות פינות נגד מתנחלים ונגד מפעל ההתנחליות, למרות שהכרתי את הסרטון של זחאלקה צועק על סתיו שפיר, ולמרות שגדלתי בואדי ערה, ולמרות שלא היה לי באמת מושג מה קורה בהתנחלויות, מה המילים "שטח A שטח B שטח C" אומרות. הייתי אצל ד"ר עפו אגבאריה בבית כי הוא חבר של אבא שלי, אבל לא ידעתי מה זה קלנדיה. לא הבנתי מה היחס שלי לשום דבר מהדברים האלו. פשוט כתבתי עוד ועוד פינות, הופעתי איתן בטלויזיה, וקיוויתי שזה הולך לכיוון טוב. הדבר היחיד שהפסיק את פועלי היה פירוק ערוץ 10. באותה שנה הלכתי לעבוד בידיעות אחרונות בתור עורכת אתר בלייזר (לא המגזין, האתר), מנהלת שיתופי פעולה עסקיים (כותבת הצעות לכתבות פרסומיות ואת הכתבות הפרסומיות עצמן), וכתבתי טור אישי ב"כלכליסט" שחצי מהטורים שלו היו על זה שאני שמחה שיש מגפה. בגלל ענייני אופי שלי (עבודה שוחקת, בעיה עם סמכות ומרות, אי הסכמה להנות משום הישג שהוא) לא הרגשתי סיפוק או שמחה מאף אחד מהדברים האלו, ואז איירתי את משפט נתניהו עבור קשת, פוטרתי מידיעות אחרונות בשל ניגוד עניינים וחטפתי התמוטטות עצבים. 

עשו לי קנסלד על רקע פמיניסטי 

לפני הקורונה ובמהלכה כתבתי יחד עם אמיר הספרי את סדרת הרשת "משודרגות" עבור כללית. הדמות שלי היתה סווט, דמות שפיתחתי במשך תקופה והתבססה על כל מה שכתבתי כאן קודם: אין לי מושג מה זה ישראל. לסווט היו סרטונים שונים בפייסבוק שלי בהם היא אמרה "את מי אתן יותר אוהבות, את השלום רכטר או היוני אינשטיין?", ולעג לשירים של כוורת: "האיש הגוליית הרביץ האיש דויד. גוליית היה ענק, דויד היה קטן", "גור של ציפור קטן יש בשמיים את נשר הוא יאכל את גור ציפור שזה בעצם חייל קטן", וכו'. אחד הפרקים של "משודרגות" כלל פרסומת להליך קוסמטי פלסטי. פמיניסטיות הטוויטר געשו וזעמו, ואני בעידוד כללית רבתי איתן על גבי הפיד. הריב כולו צוטט בכתבה הזאת בוואלה טק. יצא גם טור בהארץ נגד הקמפיין. הקמפיין נגנז וכולם יצאו עליי וכעסו עליי ומחקו אותי כי אני לא פמיניסטית. אף אחד מחבריי מתחום העיסוק שלי, מי שהיו לצדי כמעט עשור, לא עמד לצדי, ואני חטפתי פגיעת אגו גדולה כל כך שנעלמתי לשנתיים פלוס מהאינטרנט. האינטרנט, כזכור לכולנו, מתרחש בתל אביב. או שתל אביב מתרחשת באינטרנט. היינו הך.

אז לשאלה של לעזוב את תל אביב למה ואיך, אני הרגשתי בשנתיים האחרונות שהועזבתי. שזו היתה ספינת תענוגות של מלשינים, אבל שזרקו אותי ממנה. וזה היה משפיל, ומעליב, וכואב. אבל זה היה, וזה היה מדהים. מאז הקמתי את כל הדבר המטורף הזה, ואני סובלת 100% פחות.

לעזוב את תל-אביב ולגלות את ישראל

אני גרה בחדרה מספטמבר. אני שוב פוקדת ברמה היומית את כביש 65. אני שוב אחת עם אנדרטת מג"ב, המונומנט שבישר – הרבה יותר מאשר ארובות חדרה – שהנה הנה אני כמעט בבית. אבל הפעם אני לא בת 4 או 10 או 17. אני בת 31. יש לי רשיון ואני משלמת משכנתא. אני לבד. לא התחתנתי, וגם לא חזרתי לפה כדי שאמא שלי תגדל לי את הילדים, כפי שתמיד הפחידו אותי שיקרה לי כי אני דעתנית מדי, או לא נשית מספיק, או כל דבר שמאיימים בו על נערות. הגלגל הסתובב, הפור נפל, השתחררתי מכבליי הילדות. אני אדם חופשי, אני לא כלואה בנסיון להגשים את החלומות שלי או של המשפחה שלי. 

לא ראיתי חדשות עשרה חודשים, ונכנסתי לעמדה סרבנית לגבי נטילת חלק בכל הקשור לתקשורת. היו לי טריגרים מלראות סדרה אפילו. נגעלתי מהומפייג'ים של עיתונים ברשת. אני חוטפת עצבים ממה שמכונה "הצביעות של השמאל". כל דבר פרוגרסיבי עושה לי עצבים. כשעושים למישהו איזה קנסל קטן בטוויטר, אני חוטפת חום. וזו לא אשמתי. לא רציתי להיות כזאת. באמת. בעל כורחי, בלי שהתכוונתי בשום שלב – המכונה של התקינות הפוליטית בלעה ויקרה אותי. אני הייתי יכולה להשאר החיילת הכי נאמנה של השמאל, היה לי המון מה להפסיד. הייתי יכולה לכתוב כל יום באיזה עיתון שבנט פשיסט, ושלפיד סתם אומר דברים, ושביבי ביביסט ואוכל גלידה ואשתו צורחת על אנשים, ולא יודעת מה. אבל זרקו אותי החוצה, וזה מה שקרה. אני לא כותבת בשום מקום שום דבר על שום פוליטיקאי. אני לא יודעת מי השר של מה עכשיו. גיליתי שאני בחוץ ושאני לא רוצה בכלל פנימה. גיליתי שפתחתי את העיניים שלי פה, בחדרה, ואני מתה לגלות היכן אני נמצאת. 

הבלוג הזה הוא התחלה של מסע אמיתי במדינת ישראל. הטור הבא יהיה סיקור של כנס cpac עם בן שפירו בנמל תל אביב, בו אני אגלה האם באמת התקרנפתי, האם נעשיתי שמרנית, והאם יהיה כיבוד.

תודה רבה לכל מי שקראו עד כאן, ואשמח אם לא תריבו איתי על פוליטיקה כי אני לא יודעת לנהל דיון כזה.

מיטל