ישנו דבר שנקרא כתיבה של הפצע. הכתיבה מזכירה את ההתנהגות של האדם ברגעים בהם המקרה חוזר ונושך אותו אפילו ששייך בודאות לעבר: כפי שהאדם רועד, בוכה, מגמגם, צועק, שותק – כך גם הטקסט יכול להישבר, להיקטע, להאלם פתאום. פסקה תוביל לאחת אחרת, לכאורה לא קשורה. תיתכן חזרתיות של מילים, של משפטים, של פסקאות שלמות. ספר שאני אוהבת, של סופר ש"בוטל" אבל ספרו טוב, אפילו הכיל עמודים חוזרים על כל תוכנם כולו, כדי להדגיש את הרמה בה הגיבור נמצא בbeyond – במקום הזה שמגיעים אליו כשחולמים, כשעושים מדיטציה, כשחוטפים טראומה או פלאשבק, וכשמתים. המקום הזה שהפיזיקה קוראת לו "השדה המאוחד", ושדייויד לינץ' מזמן את כולנו לשוב אליו בכל יום למשך עשרים דקות בבוקר ועוד עשרים דקות בערב, לכיף. ובכן, נדמה לי ששם אנחנו נמצאות/ים, בעיניים פקוחות, דקה אחרי דקה, ביום בלתי נגמר שאין לו התחלה ואין לו סוף ואין בו עבר או עתיד, כבר מעל חודש.

הכתיבה (כך אקרא בהשאלה לדבר הזה, לחיבור לbeyond כשחבל הטבור הוא עט, והדף מואיל בטובו לינוק את החזיונות שלך כדי שתוכלי להתרשם מהם בהמשך) היא בראש ובראשונה – כך תמיד חשבתי ביני לבין עצמי לפחות – מתן עדות. הוכחה. יומנים על גבי יומנים אני מילאתי בחיים שלי, כאילו אני מתכוננת למשפט שייערך בעתיד, ובו יגידו לי – לא נכון, לא קרה לך. לא נכון, לא אמרו לך. לא נכון, לא עשו לך. המחברות והדפים הקשיבו כשאיש לא יכל להקשיב. והאקט עצמו של הכתיבה, יש בו התרוממות נפש כזו גדולה, שרק הוא לבד יכול לרפא, ורק הוא לבד יכול להחליף קהל של 500 איש, ומילה אחת על הדף, אם חורטים אותה בזעם כזה שפרקי היד מלבינים, יכולה לספק אותנו כאילו צרחנו את הנשמה מקצה צוק.

היו כבר רגעים איומים קודמים בהם גילינו שהעולם הוא מקום אפל, ושיש בו רוע וסדיזם, ושאנשים עושים אחד לשני זוועות מחרידות. בזמנו היינו לבד, שמרנו סוד, סבלנו. בכינו. חשבנו שנהרסו לנו החיים. ניסינו כל מני דברים שנוכל לעשות כדי לתקן את עצמנו ולהפוך לחלק מבני האדם ה"רגילים", שלהם "אין בעיות", וכו'. עכשיו אנחנו בזה ביחד. אף אחד פה לא נהיה מוזר וחריג, ליהפך – התאחדנו. אף אחד לא מוקע מאיתנו כי הוא נושא סיפור שלא מתאים – ההפך, אנחנו מצופפות שורות. השנאה מגיעה אלינו מבחוץ, מאוייב קונקרטי, ואי האמונה מגיעה מבחוץ מאחר-גדול קונקרטי. לא צריך להמחיז את האימה הזאת בפנים (שנאה עצמית, הוקאה עצמית, אי-אמונה עצמית וכו). כולנו בזה ביחד, אנחנו ביחד, אנחנו קבוצה.

אם הכתיבה של הפצע היא הבודדה מכל הכתיבות, כזו שברור בה שהחוויה היא אוניברסלית אבל הכותב/ה כלוא/ה בבועה ולעולם לא ירגישו שייכות, הכתיבה שבתוך התופת היא בעיניי קבוצתית, בה כולן יודעות/ים בבירור שהן חלק מדבר אחד, גדול שהוא כל הדברים בו בעת, כמו כשמסובבים את כל הצבעים, ויוצא מהם לבן.

לכתוב כשאת/ה נמצא/ת, פיזית, בתוך המקום הזה שמגיעים אליו כשחולמים, כשעושים מדיטציה, כשחוטפים טראומה או פלאשבק, וכשמתים. איך מדברים – וזה כמעט בלתי אפשרי, כמו בסיוט – תוך כדי הזוועה. איך זועקים בזמן אמת. אולי כמו לעשות חלום צלול בזמן ערות. מעניין אותי לדעת מה הסיפורים שדוגרים בתוכנו. כאלו שקדמו לנו, ומתפרצים דרכנו כאילו כולנו דיו והמציאות דף. מה הצרחות או הגעיות או הלחישות שמקופלות בתוכנו. מה התימלול במורס או בברייל של רעד הצמרמורת הזה שמגיע מהגב עד הברכיים, מה זה אומר במילים. אולי כלום, אולי דממה כזאת, אולי מה ששומע לוויתן. אולי זה מונולוג של 90 שעות. אולי זה כמה מילים מדודות, מן דיבור צה"לי. שתיים,שלוש, ש-גר. אולי אלו קללות. אולי זו זעקת שבר בשפת אמך. אולי השפה היא במגע, או כזאת שיכולה להכתב רק ואך ורק ע"י חרב בחול. אנחנו נצטרך לגלות את זה.

אם כתבתן/ם משהו – תראו. אם חלמתן/ם משהו – שלחו.

אם אתן/ם רוצות/ים לכתוב יחד –

דעו שאני רוצה לפתוח סדנה של הדבר הזה ושהיא מתוך הדבר הזה ואני רוצה לא לדעת שום דבר מראש אלא לחקור. אני רוצה ליצור מרחב שאפשר להיות בו במחשבה שהיא מחשבה של יצירה, שאפשר לכתוב בו. מצידי במקום לכתוב תרקדו ריקוד, אבל הבנתן את הקטע.

אני מדברת על ימי חמישי (אם תהיה הענות גבוהה אפתח עוד יום). 21:00-23:00 עד 15 משתתפות/ים. בכל מפגש אציג סיפור / שיר / רעיון, ויחד נגיב אליו. לאחר מכן יהיה זמן ל-5 אנשים לקרוא פחות או יותר. לא כולן יקריאו בכל מפגש מה שכתבו, אבל בטוח תהיה הזדמנות להקריא בחודש הזה פעם-פעמיים. תהיה גם קבוצת ווטספ בה נקרא ונגיב. 23.11, 30.11, 7.12, 14.12 350 ש"ח ל-4 מפגשים.

להרשמה