אני זוכרת את הערב בו קבלתי מחזור בפעם הראשונה. כל היום היה לי כאב בטן מוזר, לא רגיל. הלכנו להצגה מבית הספר, ובערב כשחזרתי ממנה הלכתי לשירותים וראיתי שזה קרה. שמתי פד ונשכבתי במיטה. חיבקתי את עצמי והרגשתי נורא, כמו באבל. זה היה ברור שקרה לי הרגע משהו גדול, ומשהו רע. עכשיו שום דבר לא ימנע מהאישה הזאת לפרוץ מתוכי.
הנשים שהכרתי וראיתי סביבי לא נראו לי מזהירות. הנערות סביבי נראו סובלות. לא התחברתי לדיבורים על בגדים, איפור, בנים, תכניות ריאליטי. זה נראה לי שטחי ומטומטם. רציתי להיות סופרת, אבל חשבתי שגם כל הסופרות הן נשים מטומטמות, והנחתי שכשאכתוב ספר אני אכתוב אותו בשם בדוי, שם של גבר.
להיות אישה לא היה אטרקטיבי. ככל שהתפתחתי, והגוף שלי התפתח לגוף של אשה, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות איתו. למשוך בנים כדי שיהיו קרובים אליי? ואז אם הם יתקרבו בגלל איך שאני נראית, או שאפשר "להתנשק" איתי, הם יישארו כדי לעשות איתי את כל שאר הדברים שאני רוצה לעשות – לצאת להרפתקאות, לגלות את העולם, להיות אמיצים, לנסוע רחוק, לגלות מי אנחנו.
העולם היה דל. בית הספר, האינטרנט, לנסוע לתל אביב או לחיפה לילדים אחרים שהכרתי. סביב חבורות הבנים היה תמיד מעטה קסם מופלא עבורי, החיים שלהם נראו לי החיים האמיתיים. הם היו הדבר האמיתי, ואני בתור בת הייתי מן גרסא חסרה, גרועה, מקולקלת, של אדם שלם (גבר).
לא התיאשתי לעולם, ועשיתי לעצמי בחדווה רבה חיים של מה שאני החשבתי – אדם אמיתי. יצאתי לכל הרפתקה שרק יכולתי. היתה לי חבורה של חברים מעולים, בנים ובנות. ניגשתי לחיים בצמא ורצון. הכל היה מעניין והכל היה נהדר. אבל לכל מקום הייתי צריכה להיגרר עם הדבר הזה, הבת הזאתי, אני.
מאז שהייתי בת נוער עברו – נניח – 15 שנה פחות או יותר. אני בת 32 בקיצור. ורק השנה יצא לי לפגוש בני ובנות נוער במציאות, במסגרת סדנאות כתיבה שאני מעבירה דרך עיריית ת"א. ואני רואה שיש בנות – לא כולן – אבל יש בנות – שעוברות בדיוק את הדבר הזה שאני עברתי. וזה מתחיל להדאיג אותי מאוד, כי אני מפחדת שאני ובנות דורי הוספנו שמן למדורה הזאת. דיברנו על העוולות שנעשו לנו, מחינו ודרשנו זכויות, וכל הכבוד לנו על זה. אבל הנערות והילדות שמעו את הכל, וזה מילא להן את המוח, ועכשיו אני צריכה לשמוע נערות מחשיבות את הרגע שיטרידו אותך מינית כעוד שלב התפתחותי כמו היום שתקבלי וסת (לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש שמעתי נערה אומרת "עוד לא הוטרדתי…" בטון מתנצל, כאילו זו פריווילגיה אסורה!).
לכן אני לוקחת על עצמי לכתוב, לפחות בפוסט הזה בתוך האינטרנט, אולי זה יגיע לעיניים של נערה שזה טוב שתקרא את זה, ואולי לפחות רק הנערה שבתוכי תשמע את זה ממני – למה זה בסדר להסכים להפוך לאישה.
- נשים הן חזקות
- נשים הן מגניבות
- נשים הן אחרות
- לא כל הנשים אוהבות דברים שאת חושבת שהם שטחיים, יש עוד סוגים של נשים. את פשוט עוד לא מכירה אותן
- לא בכל הנשים פוגעים מינית
- לא כל הנשים יחוו אלימות
- מי שחווה אלימות, זו לא אשמתה
- אפשר לקום מטראומה, זה לא סוף העולם. גם הטראומה הנוראה מכולן
- מה שקרה לך, את לא לבד
- מה שקרה לך, זה לא הדבר היחיד שקרה לך, ויש בך עוד המון
- נשים מצחיקות
- חברות בין נשים זה דבר קיים ואמיתי
- אם את צריכה לוותר על עצמך כדי להיות חברה שלהן / שלהם, עדיף להיות בלי חברים עד המסגרת הבאה שתגיעי אליה
- לא חייבם למצוא חברים במסגרת שאת נמצאת בה, אפשר למצוא חברים במסגרות אלטרנטיביות
- את מיוחדת והרעיונות שלך מעניינים וחשובים
- את אמיתית וקיימת גם כשאת לבד ואין לידך מי שיהדהד לך את הקיום שלך.
- טוב שנולדת לעולם הזה, שיש בו המון אור ואהבה, בין היתר שבוקעים ממך
- ההרגשה המטורפת של אהבה שאת מרגישה אולי לאנשים בחיים שלך (אמא, אבא, אחים, חברים, מי שאת מאוהבת בו / בה, אולי לאלוהים או לטבע) נובעת מתוכך החוצה, ולא מתוכם אלייך. אפשר להרגיש את הדבר הזה גם רק בתוך עצמך (סוד החיים)
- מה שאת רואה בפורנו זה לא אמיתי ולא צריך להתנהג ככה
- סקס זה לא דבר של מה בכך, זה לא דבר אגבי, זה דבר אינטימי מאוד.
- עדיף לא לעשות סקס תו"כ ניתוק (דיסוציאציה).
- את לא חייבת לתת סקס כדי לקבל הגנה / חברה בתמורה. ההומור שלך, האופי שלך, החברות איתך, מספיקים.
- מה שאת מפחדת שיקרה לך, כבר קרה לך. אל תפחדי. את כבר אחרי זה. ואם את מפחדת ממשהו שלא קרה כי הכניסו לך לראש, אל תקשיבי. לפחד ממשהו 24/7 לא מקל, זה אוטם רגשית
- התגובה הרגשית שלנו כואבת לנו יותר מהדבר עצמו שקורה. לקרוא לכל רגש בשמו מפחית את הכאב. זה כעס, זו בושה, זו אשמה, זו אהבה, זה אי צדק, זו נטישה, זה עצב, זה תסכול…
- אפשר להפסיק להתנגד לוסת ולהכיר אותה. אם כאב – מה קרה החודש רגשית? לכתוב יומן, ובימים של וסת להעביר לעט אדום, ואז לקרוא מחדש.
- בכללי, לכתוב. בתקופות מצוקה, לכתוב כל יום. אם את לא כותבת, לצלם בטלפון, להקליט. כשאת מגיעה לסיטואציה יחד עם הכלי שלך לביטוי, את לא לבד. יש לך שומר ראש, יש מי ששומע, יש מי שיודע, את לא לבד. יש עוד אזניים ועוד עיניים בחדר. אם את מתעסקת בחומרי הנפש שלך בעצמך, בכתיבה, בציור, בתיעוד, את חזקה מהכל.
- נשים עושות דברים מופלאים ויחודיים בעולם. זו זכות לחיות בחיים כאשה. החיבור של נשים לטבע ברור, הוא לא צריך הוכחות. הוא מסונכרן עם הטבע.
- לאישה קשה יותר להכחיש שהיא אנושית. זה דבר יפהפה.
- להסכים להפוך לאישה זה חלק טבעי מגיל ההתבגרות. ההתנגדות – טבעית. ההתנהגות כמו נער – טבעית. הצורך להתחבר למי שלא תמיד נוח כדי לצלוח את הגילאים האלו – טבעי. לצאת משם מהצד השני מחוזקת ואחרת – טבעי.
- כילדות וכנערות, וכשנים צעירות, אין לנו מושג לאילו נשים נגדל להיות. להיות נערה זה כמו לדגור על ביצה שמי שתבקע מתוכה לא מוכרת לנו. לבקוע מתוך הביצה בתור אישה זה כמו להסתכל על דרך ארוכה ולדעת שמי שעברה אותה, את כולה, בג'ונגלים, במדבר, במקומות בלתי אפשריים כמעט, והתפתחה בתנאים האלו, היתה בסכך הכל ילדה או נערונת. וואו.
- לחשוב שאת יודעת הכל זה גם טוב וגם רע. זה טוב, כי ככה את לא מקשיבה למי שמנסים להוציא לך את הרוח מהמפרשים. וזה מעולה. אבל חשוב אחר כך להכנס לתוך העולם של "אני לא באמת יודעת", כי לפעמים אנחנו צוברות המון חוקים פנימיים שצריך להפרד מהם במעבר מילדות לבגרות. למשל, לא כל דבר נוקשה הוא נכון. החוק "אסור לשמוח כי אז אני אפגע" הוא חוק אכזרי. "אני צריכה להיות הכי הכי כדי שלא יכולו להגיד עליי כלום" הוא על גבול הבלתי אפשרי. בקיצור, אחרי שלב חשוב של "אני יודעת הכל", צריך להוריד את התחמושת, ולהגיד – אני חזקה מספיק כדי לבנות לעצמי עכשיו חוקים חדשים שיעזרו לי יותר.
אני מקווה מאוד שהדברים האלו, לפחות למישהי, היו לעזר. יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב, אבל זה מספיק לעכשיו.
תודה שקראת
לקריאה:
חיי השקר של המבוגרים / אלנה פרנטה
בן המלך ובת הקיסר / רבי נחמן
אמור ופסיכה (מיתוס)
קולות הערב / נטליה גינצבורג (חובה)
וכל העניין 