אני לא מתכננת כלום

פגשתי בטיול כל מני נשים מחו"ל שטיילו לבד גם, והן ממש השתמשו במונח solo traveller והבנתי שיש לזה כנראה קטע ומיתוג בתרבות המערבית יותר, שאני לא בדיוק מודעת לו (אולי אתן כקוראות כן). מסתבר שיש קבוצות על גבי קבוצות של נשים בהן הן משוות בין יעדים בחו"ל לטיול, איפה בטוח לנשים לטייל, מה יש לעשות וכו'. אני, באופי שלי, לא מסוגלת לקחת חלק בקבוצה כזאת, ויותר מזה – לא מסוגלת לתכנן מראש שום דבר. 

למה אני לא מסוגלת לתכנן שום דבר? בקצרה: אם אני אכנס למוד לתכנון, אני אגיע תוך דקה למסקנה שעדיף לא לטייל ואבטל הכל. בגלל שאני לא רוצה לבטל את הנסיעה, אני מנסה להבין מה מפריע לי:

• מפריע לי לבחור את המקום הלא טוב להיות בו (הכל חייב להיות מושלם. הכל או כלום).
• מפריע לי לפספס דברים שאני "אמורה" לעשות, לצאת "מופסדת", "פראיירית".

מה הכלים שאני מכירה כדי להתמודד עם זה?

• 1. לקרוא את כל האינטרנט. לאן זה יוביל? להתעצבן ולבטל
• 2. לא לתכנן ופשוט להגיע ולראות מה קורה. לאן זה יוביל? לא ידוע. 

אני בוחרת באופציה 2. זה לא כי אני נפש חופשייה וחסרת פחד (אני גם הדבר הזה, אבל לא רק ולא תמיד) זה רק כי "תכנון" זה עולם בתוך הראש שלי שיש בו רק רע וסבל. 

ההסבר הארוך יותר הוא שאני לא יכולה לתת לחלק מסויים במחשבה שלי שום דבר להאחז בו ולהתאבסס עליו. אם אני אתחיל לבדוק מה הכי טוב, אני ליטרלי לא אצא מזה. אני אמשיך לבדוק ולבדוק ולבדוק, שום דבר לא יהיה מספיק טוב ומדוייק, הכל יראה לי כמו בזבוז כסף, ככה במשך שעות וימים עד שאני אהיה עייפה ורעבה, אזרוק את הטלפון על הרצפה ואצרח בבית. 

אני, באופי שלי, פשוט לא יכולה לעשות השוואה קצרה ולבחור. במסגרת מי שאני, השוואה תוביל לזה שאני לא אסע בסוף. אם במעמד רכישת הכרטיס אני צריך עוד לבדוק איפה הכי טוב לגור, איפה מוטב לאכול, איפה מוטב לטייל, זה מעמיס כל כך על המערכת שלי שאני פשוט מעדיפה לסגת מהרעיון.

מתחת לזה קבורים עוד כל כך הרבה דברים – למשל, קושי להוציא על עצמי כסף, קושי להפסיק לעבוד… אלו ואחרים הם דברים שאני מנסה לא להכנס אליהם ולפתור אותם, אלא פשוט לדלג עליהם כמה שיותר כדי שמשהו בכלל יקרה. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. פעם בטיסה הייתי צריכה להוציא עוד כמות גדולה של כסף כדי לסדר עניין, וספגתי את זה וזה לא הזיז לי רגשית ונפשית. פעם בטיול התחלתי להתעצבן שכל ארוחה עולה 20 יורו, והעצבים הביאו אותי עד לכדי הקדמת כרטיס הטיסה הביתה, וריב של 24 שעות עם bravofly בצ'אט (ריב בו הפסדתי).

ההתנהלות הזאת שלי שבה אני לא מוכנה לבדוק כלום מובילה לדברים מאוד מיוחדים, אבל בדרך כלל לצרות אחרות שצריך לטפל בהן. למשל, כשטסתי לבד ללונדון לקחתי AIRBNB באיזור מזעזע, ישבתי שם ובכיתי. זה היה ליד בית לוויות. הם הלכו וליטרלי הפילו את הארון של המת לידי. התחלתי לבכות על האופי שלי שגרם לי להיות פה לבד בקור בסוף העולם סתם, בשכונה הכי גרועה, רחוקה מכל מה שכיף – רק בגלל שלא הייתי מוכנה לסגור מלון טוב. מה שעשיתי זה לבטל את הAIRBNB הגרוע, ולקחת מונית למרכז העיר ולקחת מלון טוב וכיף. הייתי צריכה לגדל בתוכי מישהי שתוציא את מי שהרגישה רע מהרע, מישהי שאין לה חרדה כלכלית, מישהי שיכולה להוציא על עצמה כסף, ותתקן את המצב עבור זו שהזדעזעה מהבחירה של מישהי שלישית ופרטיזנית, זו שסגרה את הAIRBNB במחשבה שהכל שטויות וכבר נסתדר. כולן היו אני, אבל הדיאלוג ביניהן הוביל בצורה מדהימה לצמיחה ולהתבגרות.

טיול לבד הוא טיול קבוצתי. זה טיול שמקבלים בו מקום חלקים בנפש שלאו דווקא מצליחים לבוא לקדמת הבמה ביום יום. חלקם יבבנים, בכיינים, לא מפותחים. חלקם בוגרים, כמעט עתיקים, מלאי אנרגיה ותזזיתיים. חלק כובשים, כריזמטיים, חלקם פרימיטיביים ומלאי מאוואים, ערגה ועזוז, חלק מתפנקים וחתוליים, ילדיים, מובכים, מגושמים, לא בטוחים, חלקם שתלטנים, קופצים בראש, עם קוצים בטוסיק, חלק לא יודעים כלום, חלק שכחו הכל, לחלק צריך להזכיר וחלק מהם נדמים לך באופן מסויים, ואז מתגלים, דווקא בסיטואציה שבה לא חשבת שזה יקרה, כההפך הגמור ממה שחשבת עליהם עד כה. 

דוגמא אחרת לצמיחה – לקחתי מלון בכרתים על איזה הר. הנוף שלו היה מדהים אבל היה מלוכלך. הליכלוך הגעיל אותי, ובדרך כלל כשמלוכלך אני מרגישה כמעט עלבון. הזנחה, עלבון, ניצול. אלו הרגשות שעולים בי כשמקום שאמור להיות נקי הוא בעצם מלוכלך בסתר. פעם במצפה רמון נכנסתי לסבלט שהיה מלא לכלוך ומוכת עלבון, לא הסכמתי לישון בו. אבל הפעם במלון הזה כבר הייתי אחרת, התגברתי וישנתי שם והיה בסדר גמור. הפעם ההתפתחות היתה לא בנקודה של "מגיע לי יותר", אלא בנקודה של "אם מולכלך פה לא עשו משהו אישי לי, זה פשוט אבק ליד המיטה".

ובהערה כללית יותר – ביום יום שלי אני לא מי יודע מה בוכה על החיים שלי, אני פשוט חיה אותם. אז חו"ל לבד בשבילי זה כמו דיקור. זה מכניס תנועה ודם למקומות בנפש שלי שאני לא מצליחה להגיע אליהם ביום יום. רגשות של בדידות, עלבון, נטישה, אף אחד לא אוהב אותי, אני קשה מאוד עם עצמי וכו', אבל גם מקומות מופלאים וגדולים בתוך הנפש, כמו תחושת מסוגלות, שיחות חשובות עם עצמי, והאהוב עליי מכולם – לתת לאקראיות לעשות את זה. 

סינכרוניסיטי / אקראיות

הבחירה המודעת הגדולה ביותר שלי בחיים שלי היא לתת לאקראיות לעשות את שלה. לתת לה את מלוא האפשרות להכנס לתוך חיי ולהלום בהם כמו בתוף גדול. אני מתייחסת אליה כמעט כאל אלוהות מטיבה וייחודית. באופן אקראי קרו לי הדברים הכי יפים, וכדי לתת למשהו אקראי לקרות, לפעמים צריך ללכת למקום משונה, או לתפוס חצי מחשבה אפויה ולהתקדם איתה הלאה תו"כ ספק גדול. אקראיות היא גם האופן בו המשאלות שלי מתגשמות. בוקר אחד בטיול אמרתי לעצמי שאני במשבר אמונה גדול, בי, באלוהים, במשמעות של הקיום, והנה בהמשך היום במקרה פגשתי על אי בחורה בשם מרים ששאלה אותי אם אני רוצה לקרוא איתה תניא. קראנו יחד בהנאה גדולה, מול יער דקלים סבוך, הרים גבוהים, נהר שנשפך לים, וגבר צרפתי שרב עם אווז (וגם חנק אותו). 

לטייל לבד גם נותן מקום גדול למחשבות קטנות. למשל, הטרידה אותי מאוד המחשבה שאני לא מתלהבת משום דבר כבר הרבה זמן (זה הוליד גם את הקבוצה העצומה שלי בפייסבוק שכבר אלוהים יודע מה קורה בה ויש לה חיים משל עצמה, "לחזור להתלהב מדברים"). אז לפני כמה חודשים הכרחתי את עצמי להגיד מה אני אוהבת (פלמנקו) ואז טסתי לספרד וראיתי הופעות פלמנקו. החלטתי לפעול באותה ליטרליות פשוטה בה פועלים חלומות. זה היה מוזר? כן. האם לפעמים זה היה כל כך overwhelming שלא הייתי בטוחה אם העין של התודעה שלי פתוחה או ישנה (מה שאנשים מכנים "דיסוציאציה")? כן. האם לפעמים הרעבתי את עצמי כי נכנסתי למוד שבו אני לא מסוגלת לבחור מסעדה? כן. האם הבטחתי לעצמי לא לשתות כלום, ואז שתיתי? כן. האם הוטרדתי מינית? כן. האם היה לי יום אחד קשה מאוד, בAIRBNB יפהפה בסביליה, שבו שכבתי במיטה ובכיתי כי הוטרדתי מינית? כן. אבל הייתי שם עם עצמי, והרגשתי את כל הכאב עד הסוף, יצאתי מהצד השני שלו, קמתי, והלכתי לעוד הופעת פלמנקו (השלישית באותו יום), כי זה מה שבאתי לעשות שם, וכי אני חיה את היום שלי, ולא את העובדה שמישהו הטריד או לא הטריד אותי

זה הטיול שלי, אף אחד לא יקח אותו ממני בשום צורה. זה הוליד בתוכי הרגשה שלא היתה לי שנים, של רכושנות על עצמי ועל היום שלי. פתאום לא נשפכתי לכל יום של כל אחד שיבקש. פתאום הייתי אני והזמן שלי חשובים. פתאום גם הערכתי את העבודה הקשה שלי – הלוא היא זו שאיפשרה לי להיות פה, בארץ אחרת, עם נופים אחרים, ועם חלקים בי שאני לא פוגשת בדרך כלל בצורה כל כך גלויה. 

מאיפה הכסף לטיסות? זה נושא ענקי, ואני מרגישה שאני לא בן אדם זהיר מספיק כדי לגעת בו, אבל אגיד בקצרה שפשוט הפסקתי ללכת ל20 אלף הטיפולים הפסיכולוגיות/ים שהייתי הולכת אליהם ומוציאה על זה הון תועפות כל חודש. אני חו"ח לא אומרת לאנשים לצאת מטיפול וזו לא המלצה, ושכל אחד ואחת יעשו מה שבא להם, אבל זה משהו שאני עשיתי. בשלב מסויים אמרתי לעצמי: באמת עולה לי 2000+ שח בחודש כדי להיות בנאדם? התשובה היתה: כן, אבל למה אני מוציאה כל הסכום כולו על אספקט אחד. בוא נוציא את הכסף ליטרלי על לחיות כמו בנאדם ולא כמו כלב, נראה אם זה יעלה יפה.  (אגיד שיש פסיכולוג שאני רואה פעם ב). 

עוד נושא שחשוב לגעת בו הוא רכבת ההרים הרגשית. אני לא יודעת מה קורה לאנשים אחרים, אבל מה שקורה לי זה שאני קמה בבוקר עם 0 רצון לחיות ו0 אמונה בעצמי ובחיים שלי. אני קמה וחושבת: "אוי לא, לא שוב". אני קמה וחושבת, "לא עוד פעם להיות המיטל הזאת". בגלל שאני עצמאית, ועובדת מהבית, אני צריכה כל יום להמציא לעצמי מחדש את חדוות החיים והעשייה. אני צריכה לברוא לעצמי כל יום עולם שיש בו סדר והגיון, אלוהים יודע למה זה מחזיק ליום ולא לפחות לשבוע, אבל ככה זה אצלי. אז כשאני בארץ אני קמה ועובדת. אין בוס, אף אחד לא אומר לי מה לעשות, ואם עשיתי משהו זה מה שעשיתי לאותו יום. יש ימים של עשייה פורה, יש ימים שבהם נשתלים רק שתילים של מחשבה, ויש ימים שבהם אני לא מצליחה להתניע את היום. בחו"ל זה תופס תפנית מעניינת. כי לשכנע את עצמי לעבוד זה קל ("תעבדי או שתהיי רעבה ובלי קורת גג"), אבל לשכנע את עצמי לטייל ולהנות זה קשה. מה בדיוק אני אמורה להגיד לעצמי? לכי תעשי כיף? אחרי שנים ש"כיף" היה האיום הגדול ביותר עליי, כי יכל ברגע אחד לקלקל את כל מה שבניתי (לכאורה). ובכן, מסתבר שכן. לקום בבוקר ולברוא לעצמי עולם בארץ זרה, ולחפש משמעות ליום שלי בתוך מצב טיולי, לא כולל בתוכו מוטיבציות פשוטות של פרנסה, אלא מוטיבציות שקשות לי, של לכאורה "הנאה". 

למרות שבסופו של דבר הרבה יותר מהנאה יש צמיחה והתפתחות, ויש גם קושי שקודמים לזה. בהשאלה, השיעור הגדול הוא לא השיעור שתקבל מגורו בקצה הר, אלא העובדה שיצאת מהמיטה ורצית ללכת לקבל שיעור על הר – זה השיעור. לצאת מהמיטה בשביל עצמך, ולהנות בשביל עצמך, ללמוד בשביל עצמך. לא כדי לשפר את עצמך, לא כדי שמישהו אחר יאהב אותך, לא כחלק פונקציונלי מהקיום, אלא פשוט בשביל מה שחיה בתוך קליפת העור שהיא הגוף שלך כמו תינוקת בעריסה תהנה לכמה דקות אומללות בחיים האלה. 

אני מדברת על עצמי – לי יש עניינים קשוחים עם הנאה וחדוות חיים, אין לי מושג איפה זה תופס את הקוראים. אולי יש פה קורא או קוראת שנהנים להתענג על דברים טעימים, אני לא. אצלי זה מקולקל. אני חינכתי את עצמי במשך שנים במחשבה שאסור להוציא כסף. יש אנשים שאצלם המחשבה הזאת התפתחה לפיצוי, והם מאוד אוהבים לקנות לעצמם את הדברים המעודנים והנהדרים של החיים. אני לא. אני עדיין בספרטה. מאוד קשה לי להמציא לעצמי מוטיבציה ליום – "ללכת למסעדה". "שופינג". אני יכולה ללכת לצרוך תרבות, ללכת שעות ברגל, לשבת שעות בנקודת נוף, לקרוא ספר. ואז אלו נעשות אבני הבנין של היום שלי, והמוטיבציות. פתאום אני צריכה להוציא את עצמי מהמיטה ככה: "אני אלך לדשא הטוב הזה שראיתי אתמול בצד הכביש, אני אעצור את האוטו שם, אני אשכב בעשב, אני אקרא שם". לא יודעת איך זה מתקבל בקריאה, אבל זו למשל מוטיבציה שהחזיקה אותי יום אחד כשקמתי ב0 והיה צריך להוציא אותי אל העולם. 

עוד דבר מעניין שקורה, זה שבטיול לצאת אל העולם זה ליטרלי לצאת אל העולם, לעומת הלצאת אל העולם שיש לי בהווה הרגיל שלי בישראל, שזה ללכת לעבוד במקום שהוא לא הבית שלי ("בית קפה"). 

כשאני הולכת לחוף למשל בארץ אני לא קוראת לזה לצאת אל העולם, אלא "לנסות לא להתחרפן". 

עוד חלק חשוב ומשמעותי בטיולים שלי לבד זה הנסיון לעבור חוויות חיים מעצבות שלא נתתי לעצמי לעבור בעבר, על גבול טקסי חניכה. בתפישה שלי את עצמי אני בן אדם שלא הצליח להתפתח בגלל אי אלו אירועים שחוויתי, ואני רוצה להתפתח. אני רוצה לעבור חוויות מעצבות כדי לעבור מהשלב שאני נמצאת בו, לשלב הבא שלי כחלק מקבוצת בעלי החיים שנקראת הומו ספיאנס. 

בהבנה שלי, גורם מעכב גדול בחיים שלי היה עובדה שלא נתתי לעצמי להרגיש את הרגשות שלי עד הסוף במשך תקופות ארוכות בחיים שלי, מהפחד שיכאיבו לי מדי. כעת אני משתדלת להרגיש את הרגשות שלי במלואם. אם בעבר לא נתתי לעצמי להרגיש בודדה, לא נתתי לעצמי להרגיש עצובה, לא נתתי לעצמי להרגיש אבודה – עכשיו אם אני בסיטואציה שאני מרגישה את הדברים האלו, אני אומרת תודה רבה, מרגישה, מתייסרת, ויוצאת בצד השני של זה. זה מרגיש כמו סיוט אבל זה כמו משחק מחשב של לעבור דרך כל הרגשות בבשר החי. כמו פוקימון של רגשות בקיצור. 

וכשאני אומרת מתייסרת, זה מתייסרת באמת. שבירות (גם בחיים הרגילים וגם בטיול) הן לא סתם שבירות. הן… פףףףף כמעט אין לי לזה מילים. אלו רגעים שההרגשה משתלטת על כל שדה הראייה, ואי אפשר לראות או לחוש שום דבר חוץ ממנה, ואסור לטשטש אותה עם כלום, וברגעים האלו אני משתמשת בכלי השימושי ביותר והיפה ביותר שאני מכירה, אני נכנעת. אני יורדת על הברכיים ומתחננת בבכי לאלוהים שיקל עליי, שיקח ממני את ההרגשה הזאת, ואני מבטיחה שלא אנסה יותר לפתור דברים בכוח המחשבה,או בעצמי, או אחשוב שיש לי שליטה כלשהי בעולם. אני נכנעת, נכנעת, נכנעת, ופוף – הכל נהיה טוב יותר. 

טיול לבד הוא, בין היתר, עבורי, תרגיל בכניעה לרוחק. כניעה שלא נמשכת רגע אחד, אלא כניעה של שבוע פלוס. כניעה שהולכת וגדלה עליך. את מתחילה כנועה, ומתפתחת להכי כנוע שלך. עד שאני מסכימה לחוות את עצמי בתוך הנוף לא כאדם, שצריך להגיע מנקודה אחת לאחרת, אלא כמו שעץ נמצא בתוך הסיטואציה – צריך להיות רק עץ. אני רק אישה שנמצאת פה. אני לא צריכה לעשות משהו או לדאוג שלא אעשה משהו. אני פשוט ישנה. פה. אני מביטה על כולם, והמבט שלי עליהם מתמגנט למבט שלי פנימה על עצמי, ואני מוצאת בנו דמיון, ואני מוצאת בנו הבדל. ואני רואה מפתחות שיכולים לפתוח בתוכי עוד דלתות, ואני משתמשת בהם או לא. וכל פעם שאני חוזרת משם, מכל שם שהוא (לפעמים שם בכלל לא קורה במציאות אלא בחלום), אני חוזרת יותר אני משהייתי קודם. איך בא לי להיות הכי הכי הכי הכי אני שהייתי. הכי אני שיש. מה יהיה צריך לקלף ממני בדרך לשם? הכל. חתיכה אחרי חתיכה. ואני מסכימה. 

עכשיו לחלק בטקסט של עוד דברים שרציתי לומר ולא ידעתי איך לנסח – 

• אנשים אומרים שלטייל לבד זה מעצים. נכון, זה מעצים. זה גם מעצים באופן שלא תוכלי לצפות מראש.
• לפעמים יושבים שעות לבד. לפעמים אוכלים שאריות של ארוחת הצהריים מול הטלפון במלון ושומעים את כולם חיים מהצד השני של הקיר. 
• פוגשים חלקים מאוד מיוחדים. פתאום אפשר לגשת למישהו מישהי ולשאול אותם אם הם רוצים לצאת היום ביחד בערב. ולפעמים ההפך – יש מישהי מישהו שנראים שממש אפשר לגשת אליהם ולהגיד את זה, ופשוט לא מצליחים וככה זה. פוחדים לצאת יצורים. אפילו שברור שהבנאדם השני גם לבד וגם הכי רוצה. ככה זה. 
• זה כמו לעלות על חיה גדולה שדוהרת לאנשהו בעצמה. חלק ממה שקורה זה שמסתנכרנים איתה, ומתחילים לרצות את מה שהחיה רוצה. כשנאבדים במוח, חוזרים להרגשות. אני צמאה? מים. אני רעבה? אוכל. אני עייפה? מיטה. אני צריכה לנוח? להתיישב. אני משועממת? להתבונן. להקשיב. ההרגשה מובילה לפעולה הבאה שצריך לעשות כעת. בפעולה, נפתחת דלת חדשה לדבר הבא שעושים. 
• האדם הוא חיה חברתית ואנשים רוצים להיות ביחד. לפעמים נעים להיות לבד, ליד מישהו אחר שנמצא לבד. 
• כל מה שלא רצית לדעת על עצמך, את תאלצי לגלות בטיול. וזה טוב.
• זה לא כיף במובן הקלאסי של כיף, אבל במובן מסויים זה יותר כיף מכיף, כי זה עמוק ואמיתי.